ספיטי וקינור

ספיטי וקינור בלוקאל – למה לצפות?

אתחיל ואומר שאין דרך לא נכונה לצלוח את שני העמקים היפהפיים ספיטי וקינור. קשה לי לתאר את התחושה שבכל יעד מחדש הגעת למקום הכי יפה שראית בחיים. ישנם אנשי האופנועים, אנשי הוואנים, אנשי הג’יפים השכורים ואפילו את המטרקים ברגל, ולצד כל אלו יש את מי שבוחר להתנייד באוטובוס המקומי- הלא הוא הלוקאל. אז לא קל בלוקאל כמו שקל בג’יפ שכור, אבל המעזים שביננו ימצאו בו קסם שקשה לפגוש בדרכים אחרות.

נתחיל בעימות עם הפחדים הכי כמוסים שלכם: כן, יהיו אתכם הודים על אוטובוס שנוסע על דרך עפר (לעיתים על סף תהום ולעיתים במשך שמונה שעות). כן, לפעמים הם אפילו ישבו לידכם (או יתחככו בכם, או ירדמו עליכם, או יניחו עליכם יד, או ימששו לכם את התכשיטים). לא, אני לא מנסה להגיד שאתם בהכרח תשבו. לפעמים האוטובוס יאחר, לפעמים הוא ממש יאחר ולפעמים אתם תפספסו אותו כי לא תאמינו שהוא ידייק. ועכשיו כשהוצאנו את כל החששות מהמערכת, אפשר להתחיל לדבר על אחת החוויות המאתגרות, המשחררות, המצחיקות והיפות שהימאצ’ל פראדש יכולה להציע: מסע בספיטי וקינור בלוקאלים.

אוטובוס לוקאל בספיטי וקינור. צולם על ידי מיתר תבל

ספיטי וקינור בלוקאל – עמק קינור

כדי להתחיל את המסע לוקחים מתחנת האוטובוסים המקומיים בניו-מנאלי אוטובוס הנוסע כ-3.5 שעות לעיירה אאוט (Aut). באאוט נדחקנו לצד כמה עשרות הודים עודפים לנסיעה של שעתיים לעבר הכפר ג’יבי (Jhibbi). היה צפוף, עמדנו, אבל המקומיים היו ידידותיים מאד ועשו מאמץ יוצא דופן לגרום לנו להרגיש בנוח, ולבסוף הגענו ליעד הראשון וללילה בכפר הירוק ג’יבי. ג’יבי, אגב, נמצא בעמק באנג’ר, אבל הוא נקודת מוצא נוחה לעמק קינור, ושוכן בעמק יפהפה בפני עצמו. במרחק קצר תוכלו למצוא מפל ונחל שירגיעו מכם מיד את לחצי האוטובוס, ואפילו טראק יום. תובנה ראשונה: לא למהר, אפילו שעדיין לא הגענו לקינור.

הדרך למעבר מיעד ליעד היא בלוקאלים, ויש להתעדכן בזמני ההגעה שלהם דרך מביני עניין כדוגמת בעלי הגסטהאוס. שאלנו איך מגיעים ליעד הראשון בעמק קינור- סרהאן (Sarahan), ונענינו שיש אוטובוס על הכביש היחיד בכפר בשעה שבע בבוקר. בשעה שבע ורבע הגיע אוטובוס, אך נחרדנו לגלות שהאוטובוס מגיע לראמפור (Rampur)! תובנה שניה: לא כל האוטובוסים ישירים ליעד הבא, וזה בסדר. שמנו את התיקים על הגג ונכנסנו לעוד נסיעה צפופה בעמידה לצד יותר מדי הודים. אחרי עשר דקות האוטובוס עצר, והודיע שארוחת בוקר. שעתיים אחר כך הפסקת צ’אי, ושלוש שעות אחר כך הפסקת צהריים (אחלה טאלי שבעולם). תובנה שלישית (או: חוקי הישיבה בלוקאל): אם אין מקום, עומדים. אם מתפנה מקום, תופסים. אם יש הפסקה, משאירים סימן מזהה על המושב. אם תפסו לכם, תגידו להם לקום. אל תתפסו את המקום למישהו שירד מהאוטובוס בזמן ההפסקה כי זה לא יפה. אחרי 8 שעות נסיעה הגענו לתחנה המרכזית בעיר ראמפור, משם החלפנו אוטובוס לג’אורי (Jeori) – כשעה נסיעה, ורק אז עלינו על אוטובוס לסרהאן. תוך חצי שעה הגענו, ונוף ההימלאיה בשקיעה הכה בנו במלוא עוצמתו. בסרהאן אפשר ללכת למנזר המקומי והמיוחד, להצטלם בו עם פסלים של נמרים משונים ולבקר בבית גידול לציפורים.

מלאי ביטחון התעוררנו לעבר היום הבא והיעד הבא- צ’יטקול (Chitkul). מנוסים ורציניים, שאלנו אם יש אוטובוס ישיר אל היעד. לא היה. ירדנו בחזרה לג’אורי, משם ארבע שעות נסיעה מפחידה מאד לקארצ’ם (Karcham), שהוא סכר באמצע שום מקום, משם טרמפ בן שעה תמורת סכום סמלי לסאנגלה (Sangla), ופיספסנו את האוטובוס האחרון לצ’יטקול. החלטנו לקחת ג’יפ לצ’יטקול, החלטה שהתגלתה כמצויינת לצילומי נוף מרהיב בזמן הנסיעה. הגענו בשעות אחר הצהריים לכפר קסום, עשוי בתי אבן ומוקף בפסגות מושלגות. המקומיים כאן כבר לא נראים הודים, אלא יותר טיבטיים, והם חיים בבתים צנועים וחמימים למראה. כדאי לישון באחד מהגסטהאוסים הביתיים יותר (בסגנון home-stay) ולא בגסטהאוסים “המפוארים” שדורשים מחיר מופקע עבור חדרים בינוניים.

את הדרך לקאלפה (Kalpa) עושים דרך נסיעה בת 3.5 שעות לרקונג פאו (Rekong Peo), העיר המרכזית של עמק קינור (וככזאת ניתן להצטייד בה כמעט בהכל). שם יש להוציא פרמיט לספיטי, מומלץ דרך סוכנות הטיולים The Monk שהיו אדיבים ויעילים. עלות הנפקת הפרמיט היא 350 רופי ודורשת הצגת דרכון. אחרי ארוחת הצהריים הפרמיט כבר היה מוכן, ויכולנו לצאת לדרך לעבר קאלפה, הנמצאת במרחק של חצי שעה בלוקאל מעל רקונג פיו. מדובר בעיירה עתיקה, בת למעלה מ-1000 שנים, ממנה נשקף רכס הרים מושלג ויפהפה.

ספיטי וקינור בלוקאל – עמק ספיטי

בהתרגשות גדולה יצאנו לעבר החלק השני של הטיול- עמק ספיטי. קחו בחשבון שהחל מנקודה זו אין קליטה לרוב חברות הסלולר (כולל airtel), והפעם הבאה בה תוכלו למצוא Wi-Fi תהיה בקאזה (Kaza), בהנחה ולא תהיה הפסקת חשמל. מומלץ להודיע לחבר/ה ולהורים שתהיו מנותקי קשר לימים הבאים, ולצאת רגועים וחסרי דאגות וירטואליות לחלק זה של המסע. נאקו (Nako), היעד הראשון בעמק אמנם שייך מוניציפאלית לעמק קינור, אך הנופים סביבו צועקים ספיטי. הנסיעה נמשכה כחמש שעות מרקונג פאו. הנופים הירוקים התחלפו בחומים, אבל מאחורי ההרים הענקיים המשיכו לבצבץ פסגות מושלגות לאורך הדרך כולה. הכפר נאקו היה מקסים וידידותי, עשוי בתי בוץ חומים ומשובץ בדגלי תפילה טיבטיים. בכפר תוכלו למצוא מספר אטרקציות: הראשונה היא מסעדת ד”ר שקשוקה. כולנו הסכמנו פה אחד שמדובר בשקשוקה המפנקת ביותר שאכלנו במזרח (אל תפספסו!). השניה היא האגם של נאקו, שאמנם נותן תחושה מלאכותית א-ל-פארק-הירקון, אבל היווה רקע מצוין לקריאה, כתיבה, נגינה ומשחק עם ראשנים בשלבי התפתחות שונים. האטרקציה השלישית היא שקיעות יפהפיות. מומלץ בחום להשקיע ולטפס על אחד ההרים שמקיפים את הכפר כדי לצפות בה מלמעלה.

היעד הבא במסלול הוא הכפר טאבו (Tabo), המרוחק כשלוש שעות נסיעה מנאקו. שימו לב שהאוטובוס לא עובר תמיד בכפר עצמו, ולכן יש להמשיך עם הכביש עד לפיצול לכיוון העיר קאזה ולעלות עליו שם (בקשו הכוונה מהמקומיים). בטאבו שוכן מנזר בודהיסטי עתיק וצנוע, ולצידו נבנה בימים אלה מנזר חדש. מעל לכפר תמצאו שביל גישה נוח המוביל למערות המשקיפות על הכפר כולו. מומלץ להגיע מצוידים בפק”ל קפה ולהינות משקיעה יפה ושלווה מופתית.

למחרת חיכינו ללוקאל שיקח אותנו ליעד הבא- דאנקר (Dhankar). כשהגיע הלוקאל העמוס לעייפה באיחור של 40 דקות, הכרטיסן העלה את המקומיים ואמר לנו שיגיע עוד אוטובוס בעוד 5 דקות. תובנה רביעית: אל תאמיני לו, הוא לא יבוא. אילו היה בא, הוא היה מסיע אותנו כשעתיים לכפר סיצ’לינג, ממנו היינו צריכים לטפס רגלית לדאנקר, או לנסות לתפוס טרמפ במעלה הדרך הפתלתלה. אך הכרטיסן שיקר, והאוטובוס הבא לא הגיע. החלטנו לקחת ג’יפ שיסיע אותנו עד דאנקר יחד עם זוג מטיילים נוסף שנקלע איתנו למצב המצער, והרשינו לעצמינו להתרווח במושבים עד ההגעה לכפר. דאנקר הוא כפר קטנטן בגובה של כ-3,900 מטרים, והוא מרשים במיוחד בשל המראה החריג שנשקף ממנו- מנזר הקבוע בתוך הרים משוננים. אחרי ארוחת צהריים, התחלנו בהליכה לעבר אגם דאנקר, הממוקם כ-40 דקות טיפוס מעל הכפר. מדובר באגם קטן ומקסים, מוקף במרחבים פתוחים, גומפה קטנה ועדרי בקר. מהאגם תזכו בתצפית פנורמית מדהימה על האזור כולו.
הלינה בכפר היא על בסיס home-stay, במסגרתו תוכלו לקבל מיטה ושלוש ארוחות במחיר נוח (אנחנו סגרנו על 300 רופי לאדם). אל תיבנו על מקלחת.

למחרת ירדנו רגלית מהכפר לעבר הכביש הראשי, ותפסנו אוטובוס לקאזה, בירת ספיטי. מדובר בעיר תיירותית למדי, ותוכלו למצוא בה מאפיה גרמנית שמגישה קפה לצד דאבות נחמדות. זה המקום היחיד בספיטי שתוכלו למצוא בו אינטרנט, אז לכל מי שצריך להזכיר לאמא שהוא אוהב אותה או לעדכן בפייסבוק שהוא בהודו של העולמות- זה הזמן. קאזה היא למעשה תחנת התחמשות ומעבר, ובתוך העיר עצמה אין הרבה מה לראות.

ספיטי וקינור בלוקאל – איזור קאזה

היעדים הבאים מקאזה מעט בעייתיים למתניידים בלוקאל, מפני שאלו יוצאים לרוב בשעות אחר הצהריים. דרך התניידות חלופית היא בטרמפים או דרך השכרת ג’יפ בתחנת המוניות המקומית. היעדים העיקריים בסביבת קאזה הם הכפר מוד (Mud) השוכן בעמק פין היפהפה, הכפר קיבר (Kibber) ומנזר קי (Key Monestry).

כפר טיפוסי בספיטי. צולם על ידי מיתר תבל.

ספיטי וקינור בלוקאל – אגם הירח

להרפתקנים שביננו, אמליץ על הפנינה של עמק ספיטי ואולי השיא של העמקים ספיטי וקינור- אגם הירח- Chandra Tal. מדובר באגם טורקיז מרהיב בגובה של כמעט 4300 מטרים, מוקף בהרים מושלגים ומרחבים עצומים לאורכם משובצים אגמים קטנים נוספים ויפים לא פחות. ההגעה לאגם רגלית (אם כי בשלב מסוים השלג נמס והדרכים הופכות עבירות לג’יפ) ודורשת היערכות לוגיסטית בהתאם לאופן הביצוע. עומדות כמה אפשרויות: ההגעה לאגם יכולה להיעשות דרך ירידה מ-Kunzum Pass, או דרך עלייה מבטאל (Batal). מדובר בהליכה בגובה רב, ולכן היא עשויה להיות קשה ובתנאי מזג אוויר לא פשוטים (ממטיילים קודמים שמענו שירד שלג בזמן שטיילו שם). אני ממליצה על אחת משתי האופציות הבאות:
1. לינה באגם: דורשת היערכות עם ציוד לינה (אוהל, שק”ש- ניתן השכיר בלוסאר או בקאזה) ומזון. ניתן למלא מים באגם, הם נקיים וראויים לשתייה (מי שמודאג יכול לטהר בעזרת טבליות כלור או יוד). יורדים מ-Kunzum Pass (כ-4.5 שעות נסיעה מקאזה) לעבר האגם (3-6 שעות הליכה), מקבלים הלם מהנוף, עושים לילה באגם ולמחרת יורדים לבטאל.
2. טיול יום (זה מה שאנחנו עשינו): עושים לילה בבטאל (מצבור דאבות נחמד בדרך מקאזה למנאלי, כחצי שעה מקונזום), מתעוררים מוקדם בבוקר, אוכלים כמו שצריך, מצטיידים בחטיפים לדרך ומתחילים לעלות את העליה לקונזום. אחרי הפיתול השלישי, הדרך תתפצל. ממשיכים שמאלה במקביל לנחל, 14 ק”מ מישוריים למדי עד לצ’אנדרה טל. מקבלים הלם מהנוף, אוכלים את החטיפים וחוזרים לבטאל. הייתם מצפים שהדרך בחזרה תהיה קלילה יותר. ובכן, היא לא. 28 ק”מ ביום היא משימה לא פשוטה, וזה גם החסרון של האופציה הזאת, למרות ההקלות הארגוניות.

ספיטי וקינור בלוקאל – סיכום

אז לסיכום, מה באמת היה לנו כאן?
אחת מפיסות האדמה היפות ביותר בהודו, עם הרכב תרבותי מרתק בסגנון טיבטי- בודהיסטי, ללא הגבלת זמן ועם הזכות האדירה ללמוד תוך כדי תנועה. תובנה אחרונה: לא לפחד. תעזו, תנסו, תבדקו, תתאמצו, תעלו, אל תתעצלו. העמקים האלו באמת שווים את זה.