מי אתן, האחיות?
אז על איזה אזור אנחנו מדברים?
אם נסתכל רגע על מפה של הודו… עוד מזרחה… עוד… עוד קצת.. רואים את בנגלדש? כן, אוקיי תדלגו מעליה עוד טיפה מזרחה, קצת למעלה ו… הגעתם!
“שבע האחיות” כמעט מופרדות מהודו הגדולה ע”י בנגלדש, כאשר מסדרון יבשתי צר שנקרא “מסדרון סיליגורי” מחבר בין אסאם ובנגל המערבית ומקשר את האחיות אל תת היבשת, אמא הודו.
לכל אחת מהמדינות יש לפחות גבול בינלאומי אחד ויחד הן גובלות עם בהוּטן וסין (חבל טיבט) מצפון, מיאנמר (לשעבר בורמה) ממזרח ובנגלדש מדרום וממערב.
מפה: גוגל מפות
הנוף משובץ יערות עד, יערות במבוק, שדות אורז ומטעי תה, ופני השטח מטפסים לאיטם מעמק נהר הברהמאפוטרה רחב הידיים באסאם, אל שטחי הגבעות של מאניפור, מיזוראם, מגאליה ונאגאלנד עד לשולי ההימאליה בארונאצ’אל פראדש. לאף אחת מהמדינות אין גישה לים.
כמו הנוף הגיאוגרפי, גם הנוף האנושי רב גוני, עם למעלה מ-200 קבוצות אתניות. אפשר למצוא חבר’ה שבמבט חטוף נראים יותר כמו הודים “קונבנציונלים”, וחבר’ה שבטיים ממוצא לא חד משמעי, שיגרמו לכם להתבלבל ולתהות שמא אתם עדיין בהודו? או שבטעות חציתם את הגבול לאחת השכנות של דרום מזרח אסיה.
האזורים שנשלטו ע”י שושלות מלכים, כמו שטחי השפלה והמישורים של אסאם ומגאהליה, היו חשופים יותר להינדואיזם ועברו תהליך שנקרא “סנסקריטיזציה” – כלומר לקחו על עצמם אורחות חיים ומנהגים שקשורים בדת ההינדו, כמו מערכת הקאסטות והמנעות מאכילת בשר בקר. ההיסטוריה של אותן שושלות מתועדת יחסית ואפשר לנסות ולעמוד על מוצאם של אנשיה וההשפעות התרבותיות להן היו נתונים. ניתן למצוא בהן יותר מאפיינים שקשורים להינדו. אך רוב אוכלוסית הגבעות, שבשטחים הגבוהים יותר והנגישים פחות, נשארה שבטית ואנימיסטית, ללא כתבי יד וללא תיעוד היסטורי. למעשה, בערך עד הגעת הבריטים במאה ה-18, הידע השבטי והמסורות עברו בעיקר בעל-פה, דרך שירים, סיפורים, אגדות וריקודים, בהם אפשר לחזות בפסטיבלים השונים עד היום. ודאי יצא לכם לראות שלשבטים רבים אין מערכת כתב ייחודית, והם משתמשים באלפאבית לטיני (A, B, C..) על מנת לקרוא ולכתוב בדיאלקטים שלהם. את האלפאבית הלטיני הם אימצו מהבריטים והמסיונרים, שעשו עבודה רצינית והפכו את רוב אנשי הגבעות, אנימיסטים ופגאנים במקור, לנוצרים.
המקומיים אוהבים לשמוח, וגאים להציג את התרבות הייחודית להם בפסטיבלים השונים. שווה לתזמן את הגעתכם לאזור עם פסטיבל אחד או שניים, לפחות.
פסטיבל הורנביל – נאגאלנד. צילום: נטלי ניאגו
הקשר היהודי – קראתם נכון! אם תהיתם פעם מה עלה בגורלם של 10 השבטים שהוגלו עם כיבוש ממלכת ישראל ע”י האשורים במאה ה-8 לפנה”ס, ודאי תופתעו לגלות שאחד מהם, שבט מנשה נמצא ממש כאן בצפון מזרח הודו! מסופר שבני השבט נדדו לאחר הגלות ברחבי אסיה, במשך מאות שנים, עד התיישבותם בשטחים של מיזוראם, מאניפור ובורמה בנות ימינו. במשך דורות נבדלו בני שבט המנשה משאר השבטים באזור בהיותם מונותאיסטים והעבירו את המסורות בעל-פה, דרך שירים וסיפורים. יש להם כוהנים והם שמרו על מצוות כמו ברית מילה ושמרו שבת. עם הקמת המדינה, הקהילה יצרה קשר עם ישראל ואחרי כמה עשרות שנים ובדיקה של ייחוסם ע”י משלחות רבנים, החל גיורם כהלכה וחלקם הועלו ארצה, אלפים עוד ממתינים לגיור. עמותת “שבי ישראל” פועלת כיום באזור עם כ-7000 בני מנשה נוספים, שמחכים ליום שמדינת ישראל תפתח שעריה בפניהם.
רואים בבירור עד כמה נבדלות האחיות מהודו הגדולה כמעט בכל הפרמטרים שבעינינו מהווים בסיס למדינה- מוצא משותף? היסטוריה ותרבות? דת? שפה?… ביג באלאגן. הודו.
ואכן מסיבות כאלה ונוספות, האזור נחשב לרגיש מבחינה פוליטית וביטחונית – מאבקים בגבולות, שביתות, מחאות ואירגוני מחתרת חמושים הן תופעות די נפוצות. קבוצות אתניות מסויימות שואפות להכרה, הבדלה ואפילו לעצמאות או אוטונומיה נפרדת מהודו. וכל הפאזל האנושי ההזוי חוצץ בין הודו והשכנות סין ובורמה.
אז מתח ביטחוני- יש, מתח תרבותי – יש, מחסור בתשתיות- יש, אבטלה – יש…
ואנחנו חשבנו שלנו יש בעיות.
אישורים מיוחדים
עד שנת 2011 המדינות הבאות דרשו פרמיט לכניסה וטיול בשטחן: מיזוראם, מאניפור, נאגאלנד וארונאצ’ל. הפרמיט היה מעצבן במיוחד, והגביל לטיול בקבוצה של ארבעה אנשים או זוג נשוי, יחד עם מדריך מקומי חובה. ז”א שלא יכולתם להגיע ככה על דעת עצמכם. כיום זה השתנה ונכון לעכשיו כל המדינות פרט לארונאצ’אל נפתחו לתקופת ניסיון ללא צורך בפרמיט. יתכן ובעתיד זה ישתנה שוב- תלוי במצב הפוליטי במדינות האלה.
מזג אויר
רובה של צפון מזרח הודו מאופיינת באקלים סוב-טרופי לח ומונסונים. או במילים אחרות- הקיץ חם ולח והחורף קריר עד קר ממש בגבעות. כמובן יש הבדלים במזג אויר גם בין המדינות השונות – אסאם תהיה לרוב לחה וחמה יותר משאר המקומות, כשאזורים מסויימים בארונאצ’אל שבשולי ההימאליה, מאופיינים בחורפים קרים עם אזורים בהם הטמפ’ יצנחו מתחת לאפס.
ולהלן התחזית- גשם יכול לתפוס אתכם כל השנה, אבל כמו בשאר הודו, רובו יורד בתקופת המונסון, בה הוא גורם לשיטפונות קשים בעיקר באסאם ובאזורים הנמוכים עד כדי פגיעה בחיי אדם, בחקלאות ובתשתיות. עונת המונסון היא בין מאי לספטמבר.
מוכנים לשיטפונות- בית טיפוסי על הברהמהפוטרה, אסאם. צילום: נטלי ניאגו
בחודשי החורף יהיה נעים עד קר ברוב המקומות. בלילות הטמפרטורות יכולות לרדת לערך חד-ספרתי. פחות רלוונטי לגבי אסאם המישורית.
באופן כללי העונה המומלצת לטיול היא בין אוקטובר לאפריל, עם שינויים קלים לכאן או לכאן בהתאם לאזורים אליהם תרצו להגיע.
רפואי
אין צורך בחיסון מיוחד מעבר לחיסונים הרגילים של הודו. כן יש אזהרה לגבי מלריה בכל צפון מזרח הודו, יותר מאשר לאזורים אחרים, לכן חשוב שיהיו כדורים למניעה\טיפול ופשוט לנקוט באמצעי זהירות- דוחה יתושים, לבוש מתאים, שינה עם כילה וכו’. לנוחיות יש בתי מרקחת פשוטים כמו בכל מקום אחר בהודו ככה שאם צריך משהו יש איפה לקנות.
מפת אסאם, ויקיפדיה
בירתה דיזפור, שהיא בעצם פרבר במטרופולין הגדול ביותר בצפון מזרח הודו – העיר גוואהטי. ההגעה אליה די נוחה ואפשר למצוא בה תחבורה טובה מכל הסוגים- רכבות, אוטובוסים, סומו (shared jeep), מעבורות ואפילו טיסות פנים.
מסילת הרכבת מחברת את אסאם אל בנגל המערבית. אפשר להגיע אליה מכולכתה וסיליגורי הסמוכות, אם במקרה אתם באזור, או ישירות מדלהי הרחוקה בנסיעה של כ30-50 שעות, תלוי בקו הרכבת בו תבחרו.
אסאם היא, כאמור, שער הכניסה לצפון מזרח הודו. הנגישות שלה הופכת אותה נוחה יותר לתיירות ואפשר למצוא בה הכל מהכל. אחוזות תה עצומות ושדות אורז אינסופיים מרכיבים את מרבית הנוף המקומי. המקומיים נראים בחלקם כמו הודים אבל העירבוב האתני ניכר. כשני שלישים מהאוכ’ הם הינדו, אך דתם מיוחדת ושונה במקצת – מתמקדת באל וישנו ומתנערת משיטת הקאסות. הגברים לרוב לובשים צעיף רקום מסורתי בצבעי אדום-לבן. השליש הנותר הם מוסלמים עם עוד אחוזים בודדים של נוצרים ובני דתות אחרות (סיקים, בודיסטים וג’יינים). אסאם החליפה הרבה ידיים במהלך ההיסטוריה. היא נשלטה ע”י שושלות מלכים שונות, המפורסמות שבהן הן אהום (Ahom) וקוץ’ (Koch) והושפעה גם מפלישות של שבטים בורמזיים. המיקס הזה יוצר אזור עם היסטוריה מעניינת ותרבות צבעונית, עשירה במקדשים, אומנות, לבוש, מוסיקה וריקודים מקומיים.
מקדש באסאם. צילום: נטלי ניאגו
נהר הברהמהפוטרה הענק חוצה את אסאם לכל אורכה. הוא מעצב לא רק את הנוף אבל גם את אורח החיים המקומי, מספק מזון ופרנסה ולעיתים שוטף, מציף וסוחף הכל בחזרה בעונת המונסון. כבר בבירה גוואהטי תוכלו לטייל לאורכו של הנהר ולעלות על מעבורות או סירות שיקחו אתכם אל מקומות כמו מקדש אומאננדה באי הטווס (peacock island), האי הקטן ביותר בנהר הברהמהפוטרה, או סתם לעלות על סירה קטנה ליעד לא נודע ולחפש אחר פינות חמד באחד מהאיים הרבים שבנהר.
מקדש מיוחד המומלץ לביקור הוא קאמאקאיה מאנדיר- ממוקם בראש גבעה בפאתי גוואהטי, זהו מרכז רוחני טאנטרי שסוגד לשאקטי- האנרגיה הנשית. עפ”י האגדה המקום שימש כמפלט רומנטי לשיווה ובת זוגתו סאטי. מספרים שאחרי מותה, שיווה רקד עם גופתה וזו התפוררה והתפזרה על פני הארץ כולה, כאשר איבר מינה (יוני) נפל במקום זה. לעיתים מתבצעת במקום הקרבת קורבנות.
טזפור (Tezpur)– “עיר הדמים” בה נערך קרב עקוב מדם בין צבאו של קרישנה, שיצא להגן על נכדו אנירודהה שהסתבך בסיפור אהבה עם בתו של המלך, אושה. ההגעה אליה נוחה וסמוך לה תמצאו את שמורת הטבע נאמרי ושמורת קאזיראנגה (Kaziranga) המפורסמת, שם ניתן לעשות ספארי פילים ולצפות מקרוב באוכלוסיה הגדולה בעולם של הקרנף ההודי הנדיר.
שמורת ג’אטינגה מפורסמת בתופעת הציפורים המתאבדות בסוף עונת המונסון. היא סמוכה לעיירת ההיל סטיישן היחידה באסאם- האלפונג (halfong), שממוקמת בקאצ’אר הילס (Cachar hills), שם קימיים שבילים מסומנים לטרקים.
ישנן שמורות רבות נוספות בהן תוכלו לתור אחר טיגריסים, פילים, קרנפים, איילים וציפורים.
קרנפים בקאזיראנגה. צילום: ויקיפדיה
מג’ורהאט ממולץ לחצות במעבורת את הברהמהפוטרה אל האי מאג’ולי (Majuli) – אי הנהרות הגדול בעולם. באי תמצאו מקדשים ומנזרים רבים לאל וישנו (סאטרות) וסנדאות אומנות שונות שבחלקן תוכלו להתנסות. זהו גן עדן לחובבי צפרות ואפשר להשכיר אופניים ולטייל ברחבי האי, השקט יחסית להמולת המכוניות ההודית הרגילה. ג’יפים ואוטובוסים יקחו אתכם מרציף המעבורת אל הכפרים המרכזיים קאמאלאבארי וגארמור.
מעבורת בנהר הברהמהפוטרה- מג’ולי, אסאם. צילום: נטלי ניאגו
בחלקה הצפוני יותר של אסאם (ג’ורהאט ודיברוגר) תוכלו לבקר באחוזות תה, להתנסות בקטיף או סתם לחוש קולוניליסטים בריטים.
תחבורה- אל אסאם אפשר להגיע ברכבת או בטיסה מדלהי לשדה התעופה בגווהאטי. הרכבת פרוסה לכל אורך המדינה אבל גם שאר התחבורה נוחה- הדרכים יחסית טובות, הרבה אוטובוסים מוניות שירות וג’יפים שיקחו אתכם לכל מקום. הבעיה היחידה היא שביתות לא צפויות- Assam Strike
לינה– אסאם יחסית מתויירת ויותר מאורגנת לקליטת תיירים, ויש בה גסטהאוסים ומלונות במגוון מחירים. גוואהטי הבירה מלאה במלונות אך במקומות רבים לא מקבלים תיירים זרים מסיבות לוגיסטיות ובירוקרטיות. החיפוש אחר גסטהאוס, בייחוד גסטהאוס זול, עלול להיות מתיש בעיר העמוסה אך נהגי ריקשות יתנדבו לקחת אתכם לגסטהאוסים שהם מכירים- תמורת העמלה כמובן. למי שמעדיף לא להתברבר שווה לבדוק לפני כן בספר או באינטרנט.
בסמוך לשמורות הטבע קימיים קומפלקסים שלמים של לינה, אוכל וטיולים מאורגנים.
ארונאצ’ל פראדש – ARUNACHAL PRADESH
מסנסקריט – “ארץ ההרים המוארים באור השחר העולה”.
מפת ארונאצ’אל פראדש. באדיבות משרד התיירות של ממשלת ארונצ’אל פראדש
ממוקמת צפונית לאסאם ולנאגאלנד, בשולי ההימאליה וגובלת בבהוטן, סין ובורמה. בירתה איטאנאגאר (Itanagar).
ארונאצ’ל מציעה נופים מטריפים וחוויה אנושית צבעונית וחד פעמית. האוכלוסיה מורכבת ברובה משבטים שונים (ממוצא מונגולי) שמתפצלים לעשרות תת-שבטים, כל אחד בעל מאפיינים יחודיים: שפה, טקסים, מנהגים ולבוש. הדתות הנפוצות באזור הן הינדואיזם, בודהיזם וגם אחוז גבוה של אנימיזם- כלומר בני דתות פגאניות מקומיות. מגוון השפות הוא אדיר, ומבחינה זו נחשב האזור לאחד העשירים בכל אסיה, עם עשרות שפות שונות ויחודיות ומאות דיאלקטים. המקומיים מסבירי פנים (למרות שיש הטוענים “שהתקלקלו” מהתיירות) וחיים בפשטות בבתי במבוק. רובם מתקיימים מחקלאות.
הטופוגרפיה עולה מהגבעות הנמוכות המשקיפות על עמק הברהמהפוטרה ועל אסאם מדרום, להרים המושלגים של ההימלאיה מצפון מערב. האקלים נע בין אקלים טרופי באזורים הנמוכים, המכוסים יערות עד מרשימים ולאקלים אלפיני בהרים הגבוהים. המשמעות של תנאי השטח המשתנים- מלבד המלתחה שתקחו איתכם- היא שהטבע משוגע והמגוון הביולוגי עצום- מספר מינים של נמרים, קופים מאות סוגי ציפורים, ועשרות סוגים של בע”ח נוספים. גם הצמחייה מאוד מיוחדת וארונצא’ל מפורסמת במגוון הסחלבים שבה. מתוך הבנה בצורך לשמור על הטבע היחודי ישנן שמורות טבע רבות שתוכלו להגיע אליהן ולסייר בהן.
קשה להתעלם מהנוכחות הצבאית הכבדה על גבול הודו-סין, שמזכירה לנו כי זהו אזור שנוי במחלוקת, על אף החיים השלווים והפשוטים של המקומיים. הסיכסוך נובע מאי הכרה של סין בקו הגבול הנוכחי, שנחתם בין הבריטים לטיבטים עוד ב1914. הסינים, שכבשו את טיבט, התעלמו מההסכם ואפילו פלשו לאזור ב-1962, הכריזו על עצמם כמנצחים ונסוגו חזרה. מבחינתם של הסינים ארונאצ’ל היא חלק משטחי הרפובליקה. בנוסף למתחיות עם סין, פועלים באזורים מסויימים מספר אירגוני מחתרת השואפים לאחד את שבטי הנאגא ולהקים מדינה עמצאית. למרות כל אלה האזור שקט מבחינה בטחונית, החיסרון היחיד הוא היתרי הכניסה.
נופיה ההרריים של ארונצ’ל פראדש. צילום: ויקיפדיה
היתרי הכניסה – נכון לתקופה זו חלות הגבלות על תיירות באזור ויש צורך בפרמיט מיוחד (RAP/PAP–Protected/Restricted Area Permit ).
אך אל תתנו לפוליטיקות להרוס – לאנשים המגיעים לאזור מובטחת חוויה יחודית ואותנתית שלא תמצאו במקומות אחרים בהודו.
מערב ארונאצ’ל- בהאלוקפונג (Bhalukpong) ממוקמת בדרום מערב המדינה, היא שער הכניסה לאזור זה של ארונאצ’אל, יש בה שרידים ארכיאולוגים ולא יותר מידי מעבר. סמוך לה, בטיפי (TIPI) ישנו מכון מחקר לסחלבים עם למעלה מ450 (!) מינים.
בומדילה (Bomdila) ודירנג (Dirang) עטופות בנופים עוצרי נשימה ומציעות טיולים רגליים, מנזרים, כפרים ציוריים ושבטים שונים – כל אחד עם היחודייות שלו. המקומיים עוסקים בחקלאות ועבודות יד.
עמק טאוואנג (Tawang), במערב ארונאצ’אל נותן טעימה מטיבט. הגומפה של טאוואנג היא השניה בגודלה באסיה והיא האטרקציה המרכזית באזור. חוץ ממנה תמצאו כפרים ומנזרים בודיסטים נוספים ומסלולי הליכה וטרקים. אם המשכתם להרים הגבוהים ודאי תעברו בסלה-פס (Sela pass) – הכביש השני הגבוה בעולם. לאחרונה, במאי 2011, התרסק מסוקו של ראש ממשלה ארונאצ’ל באזור זה, על הגבול עם בהוטן, בעקבות מזג אויר קשה. המדינה ספגה טלטלה קשה.
הגומפה של טאוואנג. צילום: אתר משרד התיירות הממשלתי של מחוז טוואנג
זירו (Ziro) – ממוקם במרכז המדינה, זהו מישור גבוה מכוסה שדות אורז ומוקף בגבעות ופסגות. רקע נהדר לסיור שבטי ולמפגש עם בני שבט אפאטאני המיוחדים.
איטנאגאר (Itanagar) הבירה נחשבת רגועה יחסית לערי בירה הודיות אחרות והאוכלוסיה בה מעורבבת. היא לא מציעה יותר מידי אטרקציות אך יש בה מוזיאון, מקדש בודיסטי ואגם. אפשר להגיע אליה באוטובוס מטזפור שבאסאם.
תחבורה – לכל מקום שתרצו להגיע, כנראה תצטרכו לעבור קודם כל באסאם, כדי לעבור בין אזורים שונים לפעמים צריך לצאת לאסאם ולהיכנס חזרה כיוון שההתניידות קשה בתוך ארונצ’אל. לעמידים כלכלית ישנה אופציה לטיסה במסוק מגווהאטי לאיטנאגאר, פאסינגהאט, טאוואנג זירו ואתרים נוספים.
לעמידים פחות, אפשר להגיע אל איטנאגאר ובהאלקפונג באוטובוסים מטזפור. יש גם סומו שיקח אתכם למקומות שהאוטובוסים לא יגיעו או כשהדרכים ממש בלתי נסבלות. הדרכים צרות ומפותלות והנסיעות עלולות להיות מתישות.
לינה– יש גסטהאוסים בכל מקום תיירותי.
מסלולי התיירות יחסית קבועים ומוגדרים, בעיקר בגלל התרי הכניסה שמקציבים לכם זמנים ואזורים. לכן בכל מסלול שתתכננו תמצאו אפשרויות לינה בהתאם לתכנית של כל יום.
העונה הממולצת היא אוקטובר- מאי. אל תשכחו שזהו אזור הררי וגם אם אתם מזיעים בדרך מאסאם כנראה שבארונאצ’ל כבר יהיה לכם קר.
מכיוון שיש צורך בפרמיט וכדי לנצל היטב את הזמן והכסף המושקע בפרמיט הרבה אנשים יעדיפו גם לקחת מדריך מקומי.
מסנסקריט – “ממלכת העננים”.
מפת תיירות מפורטת של מגהאליה (לחצו להגדלה), באדיבות משרד התיירות הממשלתי של מגהאליה
גובלת באסאם מצפון וממזרח ובבנגלדש מדרום וממערב. בירתה היא העיר שילונג (Shillong) המפורסמת – עיירת היל סטיישן- סקוטלנד של המנדט הבריטי. גם כאן האוכלוסיה היא ברובה שבטית כאשר אפשר להבחין ב3 קבוצות אתניות עיקריות: קהאסי, ג’אינטיה וגארו, שחולקות מכנה משותף מיוחד והוא השיטה המטריליניארית לפיה שם המשפחה והרכוש עוברים מאם לבת.
זוהי אחת משלוש המדינות היחידות בהודו שהן נוצריות ברובן (השתיים האחרות הן נאגאלנד ומיזוראם). כ-70% מתושביה נוצרים, הדת השניה בגודלה היא הינדו, ואחריה בתור אנימיזם ומיעוט מוסלמי מצומצם.
המדינה פרוסה על שטחי גבעות ומחולקת למספר מחוזות (גבעות קהאסי, גבעות גארו וגבעות ג’אינטיה). מגאהליה מחזיקה בתואר “המקום הרטוב ביותר על פני כדור הארץ“. מקנאים? כמויות הגשם מגיעות ל 12 מטרים בשנה, רובן יורדות בין החודשים אפריל לספטמבר. היא מרושתת נהרות, מפלי מים וכמחצית ממנה מכוסה יערות. המים הרבים יצרו קניונים, צוקים ומערות ששוות הצצה…
מפלי מים במגאהליה. צילום: ויקיפדיה
לשילונג (Shillong), עיר הבירה, נותר עוד משהו מאופיה הבריטי ויש בה נקודות חן מימי המנדט לצד שווקים הודים תוססים כמו ליו-דאו. היא מלאה במוזיאונים ופארקים ואפשר לצאת ממנה לטיולים קצרים במפלי מים או לטפס אל “פסגת שילונג”- הנק’ הגבוהה ביותר במדינה בגובה של כמעט 2000 מ’.
צ’אראפונג’י (Cherrapunjee) או סוהרה בשמה החדש, שוברת שיאי גינס בכל הקשור למדידות גשם חודשיות, שנתיות וכו’. האזור חתור נקיקים ומפלים שמעצבים נוף דרמתי. בסביבה ישנן מערות, תצורות סלע מעניינות ותצפיות, ואפשר לראות בדרכים הרבה מונוליתיים של שבט הקהאסי. אטרקציה מפורסמת נוספת באזור הוא טיול רגלי לגשרי השורשים- גשרים שעוצבו בשורשי עצי פיקוס ע”י המקומיים בני שבט הקהאסי – גשרים טבעיים חיים.
מפת תיירות מפורטת של מגהאליה (לחצו להגדלה), באדיבות משרד התיירות הממשלתי של מגהאליה
אם מעניין אתכם לראות איך נראה הכפר הנקי ביותר בהודו אולי תרצו לקפוץ למאוולינונג (Mawlynnong) שנמצא כמעט על הגבול עם בנגלדש.
בנארטיאנג (Nartiang) תוכלו לראות את ארמון הקיץ של מלך ג’אינטיה, ומולו את מקדש דורגה. האזור משופע סלעים מונוליתיים ומערות בהם החביאו המלכים את משפחותיהם בעתות סכנה.
תחבורה – ההגעה מגוואטי די נוחה, יש הרבה אוטובוסים וג’יפים במהלך כל היום והנסיעה יחסית קצרה, 3-4 שעות. אפשר להגיע גם ליעדים אחרים כמו סיליגורי בבנגל המערבית ודימאפור שבנאגאלנד.
בתוך מגאליה, בין הכפרים, הדרכים לא מתוחזקות וקצת קשה לסמוך על אוטובוסים. אפשר לעלות על ג’יפים שעוצרים בין תחנות ופועלים על תקן מוניות שירות.
לינה – בשילונג יש מגוון גסטהאוסים בעיקר באזור פוליס באזאר. כ15 ק”מ מצ’אראפונג’י ישנו כפר נופש משם יוכלו לארגן לכם גם טיולים מודרכים לגשרים החיים. בשאר המקומות יש מעט גסטהאוסים אם בכלל – בהצלחה 🙂
העונה המומלצת היא מאוקטובר עד מאי. בחורף די קריר. יש אופציה להגיע גם בקיץ, בזמן המונסון, כדי לראות את המקום הרטוב בעולם בפעולה.
“ארצם של אנשי הגבעות”
בירתה אייזול (Aizawl). גובלת במאניפור, אסאם וטריפורה מצפון, בנגלדש ממערב ומיאנמאר מדרום וממזרח.
רכסי גבעות חוצים את המדינה לאורכה ורוחבה, מגבהים של כמה מאות מטרים ועד ל-2000 מטרים ומשופעים בעמקים, אגמים ונהרות. יש בה שמורות טבע רבות ומגוון בע”ח וצמחים. יערות במבוק גדולים מאפיינים את הנוף, אך גורמים לצרות עם פריחתם כל כמה עשרות שנים. פירות הבמבוק, מסתבר, הם מעדן לעכברושים שמתרבים במהירות, ובגמר הפירות- מסתערים על הגידולים החקלאיים שמהווים את הבסיס הכלכלי של המדינה ופוגעים בה קשות.
בני המיזו פיתחו חברה ליברלית. כמעט שאין בה אפליה על רקע מגדרי או מעמדות. הם ידועים ביחסי האנוש החמים שלהם- נחמדים וסקרנים, ופועלים ע”פ עיקרון טלומנגאיינה (Tlawmngaihna) שמשמעותו בגדול ערבות הדדית, עזרה לזולת והסברת פנים לזרים. הרוב הוא נוצרי, עם מעל 85% והשאר בודיסטים והינדו בעיקר עם אחוז קטן מאוד של יהודים.
פסטיבל במיזוראם. צילום: באדיבות משרד התיירות של ממשלת מיזוראם
מיזוראם רחוקה ומנותקת עוד יותר משאר אחיותיה. אין הרבה תשתיות לתיירות אבל היא נחשבת לסביבתית ונקייה יותר ועל כן נעימה למבקרים. הלבוש המסורתי הססגוני, ענפי ספורט מקומיים, מוזיקה, ריקודים ופסטיבלים מבטיחים חוויה אנושית שמחה וכיפית!
אייזול הבירה ממוקמת בראשו של רכס ומוקפת נופים מרשימים. יש בה מוזיאון, גן זואולוגי ושוק בו תוכלו להחשף ליחודם של המקומיים ולרכוש לכם פריטים מיוחדים בעבודת יד. אם אין באפשרותכם להרחיק יותר מידי הכפר רייאק (Reiek) נמצא מרחק של כשעה נסיעה מאייזול, וסאיטואל (Saitual) מרחק 3 שעות. במקומות אלו תוכלו לקבל טעימה מאורח החיים הכפרי של בני המיזו.
פְונגפוי – Phawngpui)) ההר הכחול. ההר הגבוה ביותר במיזוראם, ביתם של האלים. מתנשא לרום של 2,157 מ’ עם נופים מדהימים ותצפית אל מיאנמר (בורמה). אפשר לצאת לטרקים באזור העשיר בצמחייה, סחלבים ובע”ח. ממוקם כ-300 ק”מ מאייזול, אפשר למצוא לינה בכפרים סמוכים- סאנגאו (Sangau) ו -ואומבוק (Vawmbuk).
נוף במיזוראם. צילום: באדיבות משרד התיירות של ממשלת מיזוראם
מזרח המדינה נחשבת מעניינת יותר מבחינת נוף ופולקלור. צ’אמפאי (Champai) מציעה טיולים רגליים, יערות מקווי מים ומצוקים וניתן לצאת ממנה לביקורים בכפרים שכנים.
תחבורה – אפשר להגיע לאייזול מאסאם. תחנת הרכבת הקרובה ביותר היא בסילצ’אר (Silchar) משם אפשר לקחת סומו לנסיעה של כ-6 שעות. יש גם סומואים לשילונג וגוהאטי אם מתאים לכם נסיעה של 15 שעות לפחות.
באייזול יש שדה תעופה עם טיסות יומיות מכולכתה וגווהאטי.
לינה – ברוב המקומות תמצאו לפחות טוריסט לודג’. באייזול עצמה יש גם מספר מלונות.
מזג האויר – בדרך כלל נוח, לא חם מידי בקיץ ולא קר מידי בחורף. העונה המומלצת ספטמבר- מאי.
***כל הנוסעים למיזוראם שימו לב – יש להירשם בתחנת המשטרה עד 24 שעות מכניסתכם למדינה. לא, לא עשיתם כל רע, זהו הליך בירוקרטי בלבד שכרגע מחליף את הפרמיט. ***
בירתה קוהימה (Kohima). ממוקמת מזרחית לאסאם וגובלת גם עם ארונאצ’אל מצפון, מאניפור מדרום ובורמה ממזרח.
הגבעות של נאגאלנד מתרוממות מעל עמק הברהמהפוטרה ומטפסות אל רכסי ההרים לכיוון הגבול עם בורמה. פסגת הר סאראמאטי היא הפסגה הגבוהה ביותר, מתנשאת לרום של כ3,800 מטרים ומהווה גבול טבעי. בחודשי הקיץ שולט המונסון והעונה המומלצת לטיול בה היא בחודשים אוקטובר – אפריל, אז מזג האויר נוח ויכול להיות גם קר. היא שוטפת את העיניים ב”ירוק” שדות חקלאיים ונופים יפים, אך אינה מצטיינת בשמירה על חיות הבר שלה – לא נדיר לראות אנשים הולכים בצידי הדרכים עם רובה צייד.
יערות ושדות. מקומיים עובדים, מחוז מון. צילום: Ato
מקור השם NAGA הוא בכינוי “נאקה” שמשמעותו בניבים בורמזיים “אנשים עם אוזניים מחוררות (פירסינג)”, וזהו שם כולל לקבוצה של 16 שבטים בנאגאלנד עצמה, הגדולים בינהם הם אנגמי, סומי, אָאוּוקוניאק. שבטים נוספים נמצאים מחוץ למדינה בכל השכנות. לכל שבט שפות שונות ובמקומות מסויימים אפילו לכל כפר יהיה ניב שונה עם שפה אחת או שתיים שמשותפות לכל השבט. בין השבטים התקשורת נעשית בנאגאמית ואנגלית, שהיא גם השפה הרישמית במדינה.
לנאגא אין היסטוריה מתועדת, בערך עד המאה ה18, והמסורות עברו בעל פה בין הדורות דרך שירים וסיפורים. תרבותםהיא תרבות של לוחמים, ציידי ראשים, וזה עיקר ההבדל בינהם לבין שאר השבטים באזור. לאורך ההיסטוריה השבטים היו מנותקים משכניהם עד הגעתם של הבריטים במאה ה19. הבריטים ניסו שוב ושוב לכבוש את הגבעות, ובסופו של דבר הצליחו לכבוש את חלקן. קצת אחריהם הגיעו מסיונרים אמריקאים שהפיצו את הזרם הבפטיסטי. הנצרות פשטה בקרב השבטים עד שהגיעה לאחרון השבטים, ככל הנראה קוניאק, רק לפני 50-60 שנים, עד אז היו אנימיסטים. הנצרות עצרה למעשה את המלחמות השבטיות וצייד הראשים, והמקומיים קיבלו הזדמנות להתפתח ולהתקדם. מנהגיהם ואמונותיהם השתנו בהתאם אך דרכם לחינוך והשכלה נפתחה. כיום כ98% מהנאגא הם נוצרים.
מאז הופעתם של הבריטים ועד היום, נאבקים הנאגא על זהותם. עוד לפני עצמאותה של הודו דרשו הנאגא, שעד אז מעולם לא נשלטו או נכבשו ע”י עם אחר, את עצמאותם ואף הכריזו עליה יום לפני הכרזתה של הודו. אירגונים שונים קמו לאורך השנים והיום, חוץ ממאבק פוליטי ומאבק מזויין בממשלה ובצבא הודו, הם גם פועלים אחד כנגד השני. בשנים האחרונות נשמרת הפסקת אש בין הארגונים לבין הצבא והממשלה, אך התנגשויות מקומיות ממשיכות.
המבנים הבולטים בנוף הכפרי – כנסיות. מחוז פק, נאגאלנד. צילום: נטלי ניאגו
למרות האופי הלוחמני של בני הנאגא הם נחמדים ומסבירי פנים. הם גאים בתרבות השבטית שלהם ומשמרים אותה בשלל פסטיבלים וחגיגות. בקוהימה מתקיים כל שנה פסטיבל הורנביל (Hornbill) שמאחד את כל השבטים בחגיגה צבעונית אחת גדולה שנמשכת 7 ימים. מעבר לכך לכל שבט יש פסטיבלים נוספים. חוץ מהפסטיבל, בקוהימה עצמה יש מספר אתרים ששווה לראות כמו בית קברות גדול לחללי מלחמת העולם השנייה שמנציח גם את קרב קוהימה, אחד הקרבות הקשים והעקובים מדם של אותה מלחמה. הקטדרלה הגדולה ביותר באסיה נבנתה בעקבות המלחמה ונמצאת על גבעה אחרת בעיר. מחוץ לעיר ישנם כפרים כמו קוהימה (הכפר) או קהונומה (Khonoma) בהם ניתן לבקר ולטעום מסגנון החיים המסורתי של המקומיים ומהמאפיינים היחודיים לכל כפר. אפשר להתאוורר ולהנות מהטבע בסמוך לעיר ולטפס אל פסגת ג’אפפו (Japfu peak), הפסגה השניה בגובהה במדינה ולבקר גם בעמק דזוקו (Dzukou) הפורה והיפה.
יעד תיירותי נוסף שמספק חוויה שבטית יחודית הוא שטחם של שבט הקוניאק במחוז מון (Mon). עוד אפשר לראות את הקעקועים על פניהם וגופם של הלוחמים המבוגרים בכפרים, שמסתובבים עם שרשראות מעותרות ראשים מנחושת, לזכר הימים. הכפרים התיירותיים יותר באזור הם לונגווה (Longwa) ושאנגניו (Shangnyu). לונגווה למשל ממוקם ממש על הגבול עם בורמה כשחציו בהודו וחציו בבורמה, הוא נשלט ע”י מלך מקומי- אנג (Angh) ששטח שיפוטו מתפרס אל תוך בורמה וארונרצ’אל. ישנם כפרים רבים באזור, מתויירים יותר או פחות, בחלקם עדיין קיימים שרידים לצייד הראשים ואפשר לראות אוספים של גולגלות. בתי הכפר מקושטים גולגלות של מיטון (Mithon)- מעין פר מקומי.
כניסה לביתו של אנג, מחוז מון. צילום: נטלי ניאגו
שער הכניסה המרכזי לנאגאלנד הוא העיר דימאפור (Dimapur) וחוץ מזה אין בה יותר מידי מה לחפש. יש בה כמה שרידים ארכיאולוגים של ממלכת הקאצ’ארי ששלטה באזור לפני כמה מאות שנים ולא הרבה מעבר.
תחבורה – דימאפור מקושרת ברכבת דרך אסאם, אפשר להגיע אליה גם באוטובוס לילה מגוואהטי. מדימאפור יש אוטובוסים לגוואהטי ולמון. בערים השונות יש שירות סומו ומוניות. בימי ראשון אין תחבורה ציבורית.
לינה – בדימאפור וקוהימה יש מלונות וגסטהאוסים ברמות שונות. באזורים מתויירים יותר יהיו גם גסטהאוסים פרטיים אך רוב אפשרויות הלינה הם בגסטהאוסים ממשלתיים.
***שימו לב: מאז 2011 אין צורך בפרמיט אך יש להירשם תוך 24 שעות בתחנת המשטרה בכל מחוז אליו מגיעים***
בתור אחת המדינות הקטנות בהודו, טריפורה “נבלעת” בתוך בנגלדש וגובלת בה מצפון, מערב ומדרום, מה שהופך את הנגישות אליה ואת הקשר שלה עם שאר היבשת למאתגר יותר. ממזרח היא גובלת באסאם ומיזוראם. בירתה היא אגארטלה (Agartala).
ההגעה למדינה קשה יחסית, כיוון שהיא מקושרת אל שאר הודו רק בכביש ראשי אחד, שעובר דרך אסאם וגם הוא לא משהו – אפילו בסטנדרטים של הודו. בשנים האחרונות נוספו קוי רכבת חדשים וסמוך לאגארטלה נמצא שדה תעופה.
העונה המומלצת לטיול בטריפורה הוא בין אוקטובר לאפריל וגם בחודשי החורף לא קר.
היא פחות הררית משכנותיה ומתאפיינת במספר רכסי גבעות לא גבוהים ממזרח ומישור ממערב, רוב שטח המדינה מכוסה יערות וקיים בה מגוון מערכות אקולוגיות שמהוות בסיס לשפע מיני צמחייה ובעלי חיים.
שייט תחרותי ברודרהסאגר. צילום: משרד התיירות הממשלתי של טריפורה
בעברה הייתה טריפורה ממלכה משושלת הינדית, עם איזכורים לקיומה בתקופות עתיקות, ומיתולוגיה אדירה שהולכת 3000 שנים אחורה ויותר. על פי אותה מיתולוגיה, תחילתה של הממלכה בכלל בשטחה של אוטארקנד של היום ועם השנים היא נדחקה למיקומה הנוכחי. שטחה השתנה לאורך ההיסטוריה והיא הושפעה מכובשים שונים, אזורי הגבעות מעולם לא נכבשו לחלוטין. עם כניסת הבריטים לאזור הפכה טריפורה לנסיכות. כשקיבלה הודו את עצמאותה, היא התמזגה יחד עם שאר המדינות ועם הזמן הפכה למדינת מחוז מן המניין. המיזוג, יחד עם פיצול מפרץ בנגל לבנגלדש המוסלמית ובנגל המערבית ההינדית, פגע קשות במדינה הקטנה שספגה גלים של פליטים מבנגל, שנעקרו ממקומם ונסו. המאזן השתנה תוך זמן קצר, והרוב הטריפורי נדחק. השינוי הדמוגרפי הקיצוני הביא לחוסר יציבות ומאבקים כוחניים בין פלגים שונים באוכלוסיה. רוב האוכלוסיה היא ממוצא בנגלי- הינדי. נכון ל2011 האווירה במדינה יותר רגועה.
התרבות הטריפורית מבוססת על אלמנים מההינדו יחד עם השפעה מהתרבות הבנגלית והתרבויות של השבטים המקומיים. כמו בכל מדינות צפון מזרח הודו גם כאן תמצאו מגוון ססגוני של מלבושים, ריקודים, מוזיקה ועבודות יד מבמבוק ועץ. ואיך אפשר בלי חגיגות ופסטיבלים? בשונה משאר המדינות בצפון מזרח ובזכות ההיסטוריה העשירה בטריפורה יש אתרים ארכיאולוגים ושרידים מתקופות שונות.
אונקוטי, אתר ארכיאולוגי. צילום: משרד התיירות הממשלתי של טריפורה
באגארטלה יש נקודות חן ספורות, המרשימה מכולן היא ארמון אוג’איאנטה ששטחו הכולל 1 קמ”ר. הארמון נבנה בסגנון מוגולי, מוקף בגנים ובהחלט מרשים. יש בה גם מוזיאון שמציג את ההיסטוריה והתרבות של המדינה ואנשיה, שווקים וחנויות בהם תוכלו להתרשם ממלאכות יד. ברחבי העיר ישנם מנזרים, מקדשים ומסגדים ולא רחוק ממנה נמצאים שרידים של אגארטאלה העתיקה.
אונאקוטי (Unakoti) בצפון טריפורה היא גבעה עליה צלמים גדולים כמו שיבה וגנש חצובים בקירות סלע. כל שנה נערך במקום פסטיבל אשוק – אשאטאמי באפריל, אז מגיעים מאות עולי רגל למקום. יותר בדרום המדינה ישנו אתר ארכיאולוגי נוסף – פילאק (Pilak) – בו רואים שרידים לתרבות עתיקה ששילבה אלמנטים מהינדואיזם ובודהיזם.
יש גם אגמים, שמורות טבע ופארקים לאומיים כמו ג’אמפוי היל (Jumpui Hill) שעל הגבול עם מיזוראם, שמספקים טבע פראי, תצפיות על בע”ח שונים, צפרות ומפגש תרבותי עם שבטים מקומיים.
תחבורה – בתוך טריפורה התחבורה היא על בסיס אוטובוסים מקומיים וג’יפים בעיקר.
לינה – דווקא יש. גם באגארטאלה יש מבחר מלונות וגסט האוסים. מחוץ לה אפשר למצוא ריזורטים או גסט האוסים בסמוך למוקדי התיירות השונים.
“ארץ משובצת אבני חן”
מאניפור גובלת עם נאגאלנד מצפון, אסאם ממערב, מיזוראם מדרום ומיאנמאר ממזרח. בירתה אימפאל (Imphal).
פני השטח משלבים רכסי גבעות ועמק רחב ומישורי שממוקם בלב המדינה, ובתוכו שוכנת העיר אימפאל ואגם לוקטאק (Loktak)- אגן המים המתוקים הגדול בצפון מזרח הודו. התושבים נחלקים לתושבי העמק ותושבי הגבעות, כאשר הרוב האתני במאניפור שייך לקבוצת המייטיס (Meeteis– כ 60% מהאוכלוסיה) ששוכנים בעיקר בעמק. רובם הינדים עם טוויסט מקומי, ומעט מקיימים את דת הסנאמהאיזם- דת יחודית ועתיקה שהתפתחה באזור זה וגוועה לאיטה, אך בעשורים האחרונים עושה קאמבק. השאר הם נוצרים, בני השבטים נאגא וקוקי ששוכנים בעיקר בגבעות.
ארצות אבודות באמת, מראות שיש רק בדמיון… צילום: משרד התיירות הממשלתי של מאניפור
המאניפורים, או המייטיס, הם בעלי תרבות עשירה ועתיקה עם מאפיינים מיוחדים להם. תוכלו להנות מתיאטרון, ריקודים שונים ומגוונים, כאלה שמציגים קטעים מחייו של קרישנה וכאלה שממחישים את אורח החיים השבטי. יש להם ענפי ספורט יחודיים, ולמעשה זוהי מולדתו של משחק הפולו המפורסם (או סאנגול-קאנג’יי בשמו המקומי).
כמו במקומות רבים אחרים בצפון מזרח הודו, החגיגות לא נפסקות במאניפור וגם כאן יש שלל פסטיבלים צבעוניים, כמו פסטיבל קוט (נובמבר) או פסטיבל יאושאנג (פברואר-מרץ) – המקבילה המאניפורית להולי ההודי, שיסחפו אתכם עם החוויה המקומית. הפסטיבלים, גם אם במקור שייכים לקבוצה אתנית זו או אחרת, כבר הפכו למשותפים וקהילות שונות לוקחות בהן חלק.
גם מאניפור, בדומה לאחיותיה, תוססת מבחינה פוליטית וכנראה שהיא הכי פחות יציבה מהשאר. עירוב האוכלוסיה בה יצר קבוצות רבות, כולן כמעט שמות לדגל את המאבק בהודו וקבלת עצמאות. הבעיה היא שאותן קבוצות פועלות מאינטרסים שונים- שבטי הנאגא רוצים לאחד את שטחם עם נאגאלנד ולהפרד ממאניפור (ומהודו בכלל), שבט הקוקי רוצה שטח עם אוטונומיה עצמאית וכנ”ל לגבי בני המייטי. בין הקבוצות יש הרבה מתח והתנגשויות לעיתים קרובות. לכן עלולה להיות שם נוכחות צבאית גבוהה מהרגיל. עד 2011 היה צורך בפרמיט, נכון לעכשיו הכניסה היא חופשית.
קדרות מאניפורית ועבודות יד. צילום: נטלי ניאגו
באימפאל וסביבתה יש המון אתרים שאפשר לבקר- מקדש שרי גובינדה-ג’י – לא איזה פלא ארכוטקטוני מרהיב אבל מקום די רגוע, ניתן לקחת חלק בפוג’ות (טקסי דת) בשעות הבוקר המוקדמות. אימא מרקט(Khwairamband/ Ima bazaar) שוק האמהות – שוק ענק עם כ3000 נשים שמוכרות פירות, ירקות, מוצרי בית ועבודות יד (שאלים, פרטי לבוש ועוד). המוזיאון הממשלתי של מאניפור, מציג תערוכות שונות שעוסקות במורשת המקומית. לחובבי המלחמות אם יש כאלה, באימפאל נמצא בית קברות לחללי מלחמת העולם השנייה- לא היחיד מסוגו בצפון מזרח הודו, אבל זה מקום שליו ומטופח. חוץ מאותו בית קברות, ברחבי מאניפור יש עוד אתרים שקשורים להנצחת המלחמה.
לחובבי הטבע- בסמוך לאגם לוקטאק, 48 ק”מ דר’ לאימפאל, נמצאת שמורת הטבע קייבול למג’או (Keibul Lamjao). באגם עצמו ניתן לשכור סירה ולשוט בין “איים צפים” עשויים צמחי מים סבוכים ועליהם בע”ח או אפילו אנשים.אזורי הגבעות, שמאולסים בעיקר ע”י שבטים, מספקים נופים יפים ואפשרויות לטרקים. כך גם עמק דזוקו (Dzukou) על הגבול עם נאגאלנד.
אגם לוטלאק. צילום: משרד התיירות הממשלתי של מאניפור
מויירנג (moirang) הוא כפר היסטורי שקשור לתרבות המייטי הקדומה. הכפר נמצא דרומית לאגם לוקלאק. למי שלא יגיע לאזור אפשר גם להגיע לכפר אנדרו שנמצא כ30 ק”מ מזרחית לאימפאל ומספק הצצה לחיי הכפר ולקדרות מקומית ייחודית. חוץ מהמייטים, בגבעות שוכנים שבטים אחרים, קוקי, נאגא וטאנגקול. גבעות אוקרול (Ukhrul), 85 ק”מ באימפאל הוא ביתם של בני שבט הטאנגקול, באפריל-מאי יש כאן פריחה מיוחדת. הגבעות שמצפון מערב אימפאל- טאמנגלונג (Tamenglong) הן גם איזור יפה, זהו ביתם של מספר שבטי נאגא. את שבט הקוקי תוכלו למצוא בכפר מורה (Moreh) הרוב שייך לקוקי אבל הכפר מעורב. נמצא על גבול הודו -בורמה, עם מיקס של אנשים מכל הודו וכולם מנסים לתפוס שליטה בעיירה ולקבל נתח גדול מההכנסות של הסחר הבלתי חוקי בין בורמה והודו.
תחבורה – אפשר להגיע לאימפאל בטיסות מכולכתה, גוואהטי או אפילו מדלהי. תחנת הרכבת הקרובה ביותר היא בדימאפור שבנאגאלנד.
לינה – באימפאל יש מספר מלונות, כך גם באזור של אגם לוקלאק.
צפון מזרח הודו – המלצות מטיילים
מי שהגיע עד לכאן וקיבל קצת מושג על האזור ועל האוכלוסיה המקומית בטח כבר מבין שבצפון מזרח הודו התיירות היא אחרת. אז פה אני יכולה לשתף כמה מילים על אופי הטיול כפי שאני רואה אותו בצפון מזרח הודו.
לצפון מזרח הודו הגעתי בסוף 2011, והיא שבתה את ליבי. טיילתי קצת באסאם והרבה בנאגאלנד, אבל פגשתי אנשים מכל המדינות. את תחילת המסע עשיתי עם חברה שהכרתי בהודו, שירלי. די זרמנו עם השטויות אחת של השנייה ואיכשהו שרדנו, אפילו ממש נהננו. אח”כ כבר הרשתי לעצמי להסתובב לבד- אחרי שכבר צברתי ביטחון והכרתי מספיק את המקומיים. מה שתקראו עכשיו נכתב בנימה אישית, ומבוסס על חוויות שעברתי ורשמים שקיבלתי מהמקומות שהייתי בהם.
במקומות אחרים בהודו שיטת הטיול המקובלת היא לזרום כלומר: להגיע ולגלות דרך החבר’ה מה יש לעשות ואיפה מסתובבים, לזרוק את התיק באיזה בית חב”ד ולחפש גסטהאוס בכיף, לברוח מההודים לקהילת התיירים החמה אחרי שהם שיגעו לכם את השכל, להזמין פיצה ב10 בלילה כשאתם במאנץ’, לגלוש באינטרנט או סתם להתסלבט כמה ימים בלי להבין איך בעצם כבר עבר שבוע- סיכוי יותר נמוך שתצליחו לעשות את זה כאן.
לא כל מה שאני אגיד עכשיו גורף לכל צפון מזרח הודו – ברוב אסאם, מגאליה ואפילו ארונאצ’ל יותר נוח להסתדר והן מתויירות יותר אבל בכל זאת- כדאי לכם לדעת מראש קצת ממה שיש לאזור להציע, כדי לתת לעצמכם כיוון כשאתם מגיעים, איזושהי מטרה לפחות להתחלה. פסטיבל או מקום מיוחד. משם תוכלו כבר לגשש ולהתגלגל הלאה כטוב בעינכם- לקבל המלצות מתיירים אחרים, במידה ותתקלו בכאלה, לחקור יותר ולתשאל מקומיים או להעזר בספרים. לא תמיד יש איזו אטרקציה שתמשוך תיירים ולפעמים הממשלה המקומית, שרוצה למשוך יותר תיירים, תפריז בתיאורים. שימו את הדגש על החוויה האנושית.
אם יש לכם זמן, סבלנות ובטחון אתם יכולים לקחת אויר, לקפוץ למים ולראות מה קורה. אני גיליתי רק בדיעבד ששחיתי לאיטי במים עמוקים במשך כמעט חודשיים, ויש הטוענים שאלוהים (או ישו?) שם לי מצופים ושמר עליי.
גסטהאוסים ומלונות יש במקומות המתויירים ברמות שונות. יש מקומות שקשה למצוא גסטהאוס, וגם אם כתוב או אומרים שיש- לא תמיד כדאי לסמוך על זה. אם אתם לוקחים סיכון ומגיעים ליעד לא ידוע שאין בו גסטהאוסים בכלל, והכוונה למקומות קטנים (כי ערים תמיד יהיו יותר מנוכרות וזרות, בכל מקום), רוב הסיכויים שהמקומיים ידאגו לכם. וגם אז, עם כל הרצון הטוב, זה יכול להסתכם בריצפה, עם שק לפרוס עליה ושאל להתכסות איתו. לילה טוב 🙂 ברירת המחדל תמיד יכולה להיות כנסיה, מנזר או כל מרכז דתי שהוא, אבל, ותמיד יש אבל… שום דבר לא בטוח. תסמכו על שיקול הדעת שלכם ותכירו את הגבולות שלכם.
מקלחת? נוח יותר או פחות – כל מקום והשיטה שלו. התרגשתי כשנתקלתי במים חמים שיוצאים מברז שנמצא, יחסית, מעל הראש שלי והמקומיים התרגשו כשראו בחורה לבנה חופפת את השיער הבהיר שלה בחצר. ולפעמים העדפתי לא להתקלח.
תחבורה – לרוב יש. אמנם לא מדהימה ויכולה להתסכם באוטובוס אחד ביום או כמה ג’יפים ומוניות. אבל תהיו מודעים לאפשרות שהג’יפ היחיד שנסע היום היה מלא, כי מזמינים מקומות מראש… ומחר גם כל המקומות תפוסים, ואח”כ יום ראשון אז אולי אין בכלל תחבורה. זה תוקע ומשגע. אם אתם יודעים שאתם מגיעים לאזור שהתחבורה בו מצומצמת אתם יכולים לתכנן קצת קדימה ולהזמין מקומות מראש. את השביתות, שנפוצות בעיקר באסאם, אי אפשר כל כך לחזות אבל מה איכפת לכם לשאול את המקומיים אם הם מבשלים איזה משהו?
ואם כבר נכנסנו לנושא הבישולים…אוכל. אורז. אורז לארוחת בוקר, אורז לארוחת ערב… מלווה בתבשילים ובהרבה מקומות בבשר. הודו היא חוויה קולינרית מטריפה ומבחר התבשילים, הלחמים וסוגי האורז הוא גדול, מה גם שתמיד יש את המסעדה האיטלקית והסלט הישראלי. אבל החיים בצפון מזרח הודו יותר פשוטים וככל שתרחיקו לאזורים נידחים כך גם תתרחקו מהמטבח התיירותי. כמעט תמיד תאכלו את מנת האורז הראשונה כי זה מה שיש, אבל את מנת האורז השנייה תאכלו מתוך נימוס, במידה ומארחים אתכם.
מחסום השפה – התקשורת עם המקומיים יכולה להיות עניין מורכב, חלקם פחות מתורגלים לתיירים ולא יבינו מה אתם עושים ומה אתם מחפשים כל-כך רחוק מהבית. יהיו כאלה שיחקרו אתכם וכאלה שינתבו את השיחה לנושאים שאתם לא רוצים להיכנס אליהם (כסף, יחסים וכו’). האנגלית היא לא אותה אנגלית שאנחנו רגילים והקשר כאן עם המקומיים יותר אינטנסיבי. מתי בפעם האחרונה התאמנתם בפנטומימה? גם זו לא תמיד שפה אוניברסלית, אבל בסוף זה מסתכם בניד ראש וחיוך.
ביטחון – לא מסתובבים בלילה לבד (לילה זה חושך, וזה יכול להיות גם 5 או 6 בערב). בכל מקרה הכל סגור וחשוך ולא יהיה לכם מה לחפש בחוץ. אלכוהול זורם יותר בחופשיות בצפון מזרח ובמקומות ספורים פועלות כנופיות ומחתרות.
ברוב המקומות המקומיים מאוד חמים ונחמדים, לפעמים עד כדי מחנק. הם ישמחו ויופתעו למראה תיירים שמגיעים כל-כך רחוק. אבל כמו בכל מקום יהיו כאלה שינסו גם לעקוץ וצריך לפקוח עיניים.
חשמל מגיע לפעמים. ולפעמים בכלל לא מגיע- זהו יחס ישיר למרחק שלכם מהציוויליזציה ותלוי מזג אויר. כנ”ל לגבי קליטה סלולרית.
אינטרנט תמצאו בערים הגדולות, או במקומות עם תיירות מסודרת יותר. החיפוש אחר המחשב המיוחל עלול להיות ארוך ומתיש. התמזל מזלכם ומצאתם אינטרנט? לא בטוח שיש סקייפ, וכנראה שלא יהיה מיקרופון.
הפתרון הנוח לשמירה על קשר עם הבית הוא פלאפון עם סים מקומי. למי שכבר יש סים מדלהי או ממקום אחר- לא בטוח שהוא יעבוד בכל המדינות ובחלק מהמקומות אין קליטה לכל הרשתות. אני הוצאתי סים של חברת איירטל – AIRTEL. ברוב הפעמים הוא עבד…
נייר טואלט – כמעט הדחקתי ושכחתי להזכיר. כרגיל, במקומות מתויירים אפשר למצוא ובמקומות אחרים, אם נגמר לכם… לפחות תעריכו את הניתוק והמרחק מהציוויליזציה כפי שאתם מכירים אותה.
מטיילים רבים שיגיעו לאזורים המוגבלים יותר והמתויירים פחות יעשו זאת בטיול מאורגן, דרך סוכנות, עם רכב צמוד ומדריך מקומי שמסביר, מתרגם ומארגן לכם אטרקציות, לינה, ארוחות והכל. לתרמילאי הישראלי מדובר בהוצאה כספית גדולה ולא משהו שמתאים לכולם, אבל אם הזמן קצוב והארנק מאפשר זה חוסך זמן, חששות והרבה עצבים ומאפשר ללמוד הרבה ובקלות יחסית על אורחות החיים של המקומיים. זו גם הכנסה טובה לאנשים באזורים שהפרנסה בהם דחוקה. אם רוצים אפשר גם פשוט לקחת מדריך מקומי שיקרב אתכם אל ההתרחשויות, יסביר ויתרגם. בלי כל החבילה.
מידע נוסף – בקרו באתרי התיירות הרשמיים של כל מדינה, הם מתעדכנים באירועים, מקומות ואנשים ששווה להכיר:
בסה”כ אופי הטיול בצפון מזרח הודו יותר אקטיבי והרפתקני. צריך לחפש לאן ואיך להתקדם תצטרכו להתאמץ, לאזור סבלנות וליצור לעצמם הזדמנויות. זה עלול להתיש ולא תמיד יודעים למה לצפות.. באמת חשוב שתכירו את גבולות היכולת והסיבולת שלכם.
בין אם מתויירות יותר או פחות, שבע האחיות מרתקות, מרהיבות וצבעוניות. עם כל הקשיים שכביכול כרוכים בטיול בהן, מי שמוכן לפתוח את הראש להודו האחרת, להתייגע ולהגיע- יקבל הרבה יותר בחזרה.
אני קיבלתי מצופים, והם מחכים לי בתיק עד הפעם הבאה.
נטלי ניאגו
