והפעם איתי דוידיאן, סטונדט לצילום וצלם בחסד, מתגורר כיום בירושלים, מספר על איך הבין בהודו שהיעוד שלו הוא צילום ומשתף אותנו בתמונות של דמויות מהרחוב ההודי.
בהודו גיליתי שני דברים:
1. מה ללמוד כשאחזור לארץ
2. שאנשים מעניינים אותי. ואת זה בהודו יש בשפע. כל נסיעה, כל הגעה למקום וכל טיול החל מהרחוב ועד באיזה יער פוגשים דמויות.
וככה במהלך הטיול שלי בהודו הבנתי שאני רוצה לצלם, ובאמת אחרי המסע ישר נרשמתי ללימודי צילום במכללת הדסה בירושלים.
כמעט כל צלם או חובב צילום יכול להסכים שהודו היא תפאורה אידיאלית ללכידת תמונות מדהימות. הודו מספקת לנו את הצבע, את הסיטואציות המטורפות, את ההזיות הגדולות ובכלל את כל מה שהמצלמה רוצה לצלם כשהיא נמצאת יחד עם הצלם שלה במסע. אני להודו הגעתי בידיעה שאני אוהב לצלם כי זה נחמד. אבל תוך כדי המסע הבנתי שנכון לכתיבת שורות אלו אין משהו שאני רוצה לעשות יותר מלצלם. כמובן שגם נהניתי לצלם את הודו כפי שאני רואה אותה, אבל אז משהו במסע הזה נפתח בי והתחלתי לדבר עם האנשים בה.
הפתיחות האנושית בהודו היא גדולה. ההודים מתעניינים ומעניינים. שיחה פשוטה עם פקיד הקבלה או עם בחור עשיר שמבלה בעיירת נופש התפתחו ויצרו אצלי את הרצון לנצור את אותו אדם. לאו דווקא את אותו הרגע בו מישהו בכה, כעס או צחק. אלא את אותו אדם כשהוא מודע אלי לצלם, ומוכן שאצלם אותו.
דווקא בגלל שאני מתעד אנשים ללא כל רגע דרמטי או סיטואציה שמתרחשת מאחוריהם, זה מה שהדליק אצלי את הרצון לצלם אנשים כאנשים ברגע אנושי פשוט.
העם ההודי הוא עם יפה ומרתק. האנשים הפשוטים, לאו דווקא אנשי דת, בודהיסטים או סגפנים וכדומה, אלה שממלצרים אותנו, אלה שמוכרים לנו משהו בחנות, אלה שמנסים למכור לנו משהו ברחוב, אלו האנשים אותם רציתי לתעד ועל הדרך לשמוע איזה סיפור מעניין, הזוי או כזה שלא הבנתי ממנו מילה אבל העיקר שיצאה תמונה טובה בסוף.
כתיבה וצילום: איתי דוידיאן