קריקט

כתיבה: הד עינב

בימים אלו חלה באוסטרליה אליפות העולם, בה משתתפות 14 נבחרות, ומתחרות על תואר אלופת העולם בקריקט (הטורניר מכונה גם מונדוקריקט). רגע, קריקט? כן כן קריקט! אמנם הישראלי הממוצע לא מכיר ספורט זה, אך את משחק הגמר יראו מעל 2 מיליארד צופים. לצורך השוואה, את הסופרבול, “אירוע הספורט הגדול בעולם”, ראו “רק” כ-350 מיליון איש ובמונדיאל צפו כ-4 מיליארד איש.

לפי וויקיפדיה: “קריקט (Cricket) הוא משחק ספורט קבוצתי המתנהל בין שתי קבוצות של אחד עשר שחקנים. זהו משחק עם מחבט וכדור, אשר משוחק במגרש מעגלי או אליפטי עם משטח מלבני באמצע הנקרא פיץ’ (Pitch), עליו מתקיים עיקר המשחק. בשני קצות הפיץ’ עומדים מקלות עץ- שלושה עמודי עץ אנכיים (Stumps) ועליהם שתי פיסות עץ אופקיות (Bails) היוצרים יחד את השער או הוויקט (Wicket)”. מבולבלים? גם אנחנו, אז בואו נעשה סדר.

הקריקט, אשר המצאתו משוייכת לאנגליה של המאה ה-13 נפוץ מאוד (אולי רק…) במדינות האימפריה הבריטית לשעבר כמו אנגליה, אוסטרליה, הודו, פקיסטן, דרום אפריקה ועוד. המשחק, אשר נדמה כמשעמם וחסר חיים לאוהבי הכדורגל וכדורסל, הוא למעשה מרתון ספורט מרתק, המביא את השחקנים לקצה גבול יכולתם הפיזית והנפשית, ואת האוהדים לסף הטירוף, אשר גם הוא נחצה לעיתים.

אליפות העולם בקריקט 2015

חוקים:

אז כמו שלמדנו בהתחלה, בקריקט מתחרות שתי קבוצות/נבחרות אחת בשנייה ותוצאות כמו 321-276 הן נפוצות במשחק. כמו בבייסבול, הקבוצות משחקות בתורות, אחת בהתקפה ואחת בהגנה ובסוף כל אינינג מתחלפות. קבוצת ההתקפה שולחת בכל רגע נתון 2 חובטים אל הפיץ’, אחד לכל וויקט, ומולם ניצבים שני מגישים מקבוצת ההגנה. כל מגיש זורק 6 פעמים ברצף (6 זריקות כאלו נקראות אובר), ותפקידו להפיל את המקלות העץ, עליהן שומר החובט שתפקידו לחבוט בכדור כמה שיותר רחוק. אם החובט הצליח להעיף את הכדור, שני החובטים ירוצו ויחליפו מקומות בין הוויקטים, ויוכלו להמשיך לעשות זאת עד שקבוצת ההגנה תחזיר את הכדור למגישים. חובט נפסל אם הכדור מפיל את הוויקט עליו הוא שומר או אם כדור שהוא חבט בו נתפס על ידי שחקן הגנה בלי לגעת בקרקע (ישנן עוד דרכים לפסול חובט אך הן נדירות במשחק). ברגע שקבוצת ההתקפה לא יכולה להעמיק 2 חובטים, קרי נפסלו לה 10 שחקנים, נגמר אינינג והקבוצות מחליפות תפקידים. ישנן כמה גרסאות שונות למשחק, אשר בכל אחת מהן משכו שונה. הגרסה הקלאסית היא שכל קבוצה מבצעת שני אינינגים ומשחק כזה לרוב נמשך בין 3-5 ימים, 6 שעות בכל יום. על מנת להעלות את הפופולריות של המשחק, נולדו גרסאות מקוצרות המגבילות את כמות האוברים (להזכירכם כל אובר הוא 6 זריקות) שכל קבוצה זוכה לחבוט ל-20 או 50 (גרסת ה-50 נקראת וואן דיי והיא הנהוגה בגביע העולם לנבחרות). גרסת ה-20 נפוצה מאוד ברחבי הליגות לקבוצות בעולם.

ניקוד:

בכל פעם שהחובטים מחליפים ביניהם מיקום (אפשר גם “לגנוב” ללא חבטה בכדור) הקבוצה זוכה בנקודה. חבטה אשר העיפה את הכדור ישירות אל מחוץ לתחומי המגרש מזכה את החובט ב-6 נקודות, ואילו כדור שפגע בקרקע ואז יצא מחוץ למגרש יזכה את חובטו ב-4 נקודות. הנקודות נצברות לכל קבוצה בתורה, ובסיום המשחק הן משוקללות. משחק יכול להיגמר בתיקו, אך זה נדיר מאוד.

קריקט בהודו:

הקריקט הוא הספורט הפופולארי ביותר בתת היבשת, למרות שהנבחרת המקומית לא זכתה להצלחות רבות בעברה (2 זכיות במונדוקריקט, האחרונה ב-2011 בטורניר שנערך בהודו). בנוסף למשחקי הנבחרת, שזוכים לאחוזי צפייה מטורפים, קיימת בהודו ליגה של 8 קבוצות מקומיות (נקראת בקיצור IPL) ושוויה מוערך בכ-4 מיליארד דולר עם ממוצע צופים של 58 אלף למשחק (שני רק ל-NFL  הוותיקה). כוכב הקריקט הגדול ביותר בהודו ואף בעולם הקריקט כולו הוא סאצ’ין טנדולקאר (Sachin Tandolkar), החובט ההודי שובר השיאים (הוא מחזיק במספר הנקודות הרב ביותר בתולדות המונדוקריקט, ועוד שלל שיאים אישיים), ובהודו הוא נחשב לאליל לאומי, אפילו יותר מהכוכבים הגדולים של בוליווד. סאצ’ין, אשר נחשב לגדול השחקנים ההודים בהיסטוריה והושווה לג’ורדן ומוחמד עלי מבחינת הדומיננטיות שלו ותרומתו לענף, הפך לאגדה בשנת 2011 כאשר הצליח להביא להודו את אליפות העולם לאחר כ-30 שנה ללא תואר, ובכך נתן את האות לחגיגות חסרות תקדים של 1.2 מליארד הודים. הקריקט הוא לא רק ספורט בהודו, הוא על גבול הדת, ואם קריקט הוא דת הרי שסאצ’ין הוא האל. במדינה בה חיים האזרחים חיי מעמדות, הקריקט מאחד את כולם, עשיר ועני, גבר ואישה, בחגיגת ספורט לאומית, והפופולריות העצומה לה הוא זוכה מבוססת על העובדה שכל ילד בכפר נידח יכול לארגן, כדור שני מקלות וכמה חברים ולארגן משחק, תוך שהם חולמים על עשרות אלפי צופים הקוראים בשמם. כוחו של הקריקט אף גדול יותר מגבולות הודו עצמה ובשנת 2011, כאשר נבחרות הודו ופקיסטן (אויבות מושבעות) נפגשו בחצי גמר המונדוקריקט, הזמין ראש ממשלת הודו את מקבילו הפקיסטני לצפות יחדיו במשחק בתא הכבוד (משחק בו הודו ניצחה בדרך להנפת הגביע העולמי). פגישה זו הגיעה אחרי שנים של נתק דיפלומטי ועזרה להכין את הקרקע לשיחות שלום בין המעצמות.

סיכום:

אמנם הקריקט ביסודו אינו ספורט אנדרנליני, אך שיטת המשחקים כיום קיצרה את המשחק לכ-3 שעות בממוצע, דבר המגדיל את העניין ומקרב אותו לספורט האמריקאי/אירופאי אותו התרגלנו לראות. אז רגע לפני הגמר הגדול הגיע הזמן ללמוד את החוקים, להכיר את השחקנים ולשבת להינות מהאירוע ספורט הטלוויזיוני הגדול ביותר באסיה!