מיהו הצלם ההודי המפורסם שצילם את אינדריה גנדי, הדלאי לאמה ועוד רבים ומוכרים? איך אפשר להכניס פעימת לב לתוך פריים של תמונה? "ראגו ראיי- מחוץ למסגרת" סרט תיעודי על חיי ראגו ריי הצלם ההודי המפורסם, שצולם על ידי הבת שלו! יוקרן בשישי הקרוב 19.10, בשעה 14:00 בסינמטק תל אביב ואנחנו נהיה שם כמובן!
כתבה וראיינה: שמרית והבי
"ראגו ראיי- מחוץ למסגרת" הוא סרט תיעודי שצילמה בתו של ראגו, אוואני. הסרט מתאר תוך כדי מסע בקשמיר, המדינה המדממת ששואפת לעצמאות או בדלנות מהודו, את החיבור בין האבא לבת, סקירה על התמונות של ראגו ושל הודו ועל נקודות משמעותיות עבורו. דרך העיניים של ראגו, אחד הצלמים המפורסמים בהודו ובעולם, ניבטות עשרות תמונות מהפנטות, לוכדות קסם מיוחד משלהם, שמעבר לקסם ההודי, יש בו גם תבלין אישי של ראגו. אותו תבלין מיוחד של טכניקה מושלמת, חריצות, וכמובן רוחניות בכל פריים.
ראגו ראיי, שצילם עשרות אלפי תמונות ותיעד 50 שנים של היסטוריה הודית, החל מאינדריה גנדי, והדלאי לאמה ואמא תרזה – זכה לכך שמעבר להנאה האומנותית בהתבוננות בתמונות שלו ותו לאו להשפעה ממשית במציאות. ב- 1985 היה אסון של דליפת גז במפעל במדינת בהופל בהודו, כ- 8,000 אנשים נספו ורבים נוספים סבלו מחבלות ונזקים. התמונה של ראגו של ילד שנפטר בעיניים פקוחות פורסמה בכל רחבי הודו ובעולם והביאה מודעות לאזור האסון ובעקבותיו מן הסתם לסיוע ועזרה לנפגעים. גם מלמחת בנגלדש בו נפרדה זו האחרונה מפקסיטן תוך מלחמה עם הודו, הביאו צילומיו של ראגו לפרסום הטרגדיה העצומה שגבתה 2 מיליון הרוגים ו- 10 מיליון פליטים.
ככל שמכירים את ראגו יותר, מובן שההצלחה שלו אינה מקרית. ראגו מסביר שהצילום צריך להתרחש באותו רגע של קסם ואינטנסיביות, ובשנייה שבה הלב מתפעל ומפסיק לפעום זה הזמן להקליק ולצלם, וכך בתמונה יש את פעימת הלב שהחסרנו, פעימת הלב של הצלם. ראגו משתף גם סיפורים על אנשים שנקשר אליהם, כמו אמא תרזה שהיה מצלם אותה הרבה לפני שהיא נהפכה למוכרת. יום אחד, היא ביקשה שלא יגיע למנזר מכיוון שלמחרת החג של ליל כל הקדושים. ראגו מנסה לשכנע את תרזה שהוא חייב לצלם מכיוון שכאשר היא מתפללת הוא רואה את השכינה שוכנת בין ידייה, אמא תרזה נענית ומציבה לו תנאי:- "תבוא בשש בבוקר, תשב לידי, תצלם אבל בלי להסתובב". אתם רק יכולים לשער אם ראגו עמד בתנאי.
"כשאת מצלמת אותי אני לא אבא שלך, אני לא אבא שלך, אני רק דמות!"
מכיוון שהסרט התיעודי צולם בידי בתו של ראגו, אוואני, אנו עדים לחיבוק ולקונפליקט בינהם. עבור אוואני, הצילום של אבא הוא זכרונות ילדות – אמבטיה שהיתה חדר חושך ושם האבא היה מייבש את התמונות, צילומים שלה מכל יום שבו גדלה וכו'. עכשיו שהיא התבגרה ומצלמת, האבא מנסה ללמד את הבת, את סודות הצילום ומציע לה מהם הזוויות הנכונות, המקומות הנכונים לצלם ומתי לצלם. אוואני רוצה בחיבוק שלו ומסתכלת עליו בעיניים מעריצות אבל משתדלת לעשות בדיוק ההיפך מההמלצות שלו- והוא נוזף בה- "למה את מצלמת אותי כל הזמן?" והיא עונה לו- "גם אתה מצלם אותי כל הזמן" והוא עונה את מכת המחץ "אבל אני לפחות מצלם גם דברים חדשים". האבא חי את הצילום, וכמו שבתו מעידה עליו – הוא יכול לצלם בעיניים עצומות, כי הוא "פשוט מריח את התמונה" מחובר בחושים שלו – והבת קוראת על צילום ומנסה ללמוד דרך הראש, מה שייקח לה זמן עד שתרגיש.
ראגו ריי ובתו
שוחחנו עם אייל לנדסמן, צלם ואחד ממייסדי הארגון העצמאי is real photo– ארגון שמקדם ביטוי עצמי וצילום לאוכלוסיות מוחלשות – ומנסה לספק העצמה אישית דרך הצילום, וכן ממארגני פסטיבל הצילום הבינלואמי שייערך עוד כחודש בסינמטק. אייל פגש את ראגו באופן אישי בתערוכה גדולה שנערכה בישראל לפני שנה וגם מכיר את עבודתו.
כיצד אתה מסביר את זה שהשם של ראגו, אחד הצלמים המוכרים והמפורסמים בעולם לא מוכר בארץ?
באופן כללי אני לא חושב שצלמים לא כ"כ מוכרים או סלבים. וגם בסופו של דבר מדובר בצילום דוקומנטרי, ככה שזה לא מפתיע אותי שהשם שלו לא מוכר.
מאיפה לדעתך נובע הקסם המיוחד של ראגו? אולי מהצילום שלו בשחור לבן?
אני לא חושב שזו הסיבה. אל תשכחי שהוא התחיל לצלם לפני חמישים שנה, הוא צלם קלאסי שרואים את הקירבה שלו למצולמים, הוא מהראשונים שהצטרפו למאגנום. צילום קלאסי, מאד ישיר, קומפזציות מושלמות. אני אישית מת על שחור לבן אבל זה לא מה שעשה אותו למה שהוא.
מה שכן, הוא היה פורץ דרך בתקופתו, ובהודו ההתייחסות אליו היא ממש כאל אליל. אחת החוזקות שלו הוא הראשוניות שלו, שהוא הכיר את הודו לעולם במובן מסוים. מעבר לכך, אני מתחבר לדרך שבה הוא מצלם אנשים – גם אינטימיות גדולה עם המצולם ומבט מאד מיוחד על המצולם.
בסרט רואים שראגו ממש הצליח להשפיע במציאות עצמה, אתה חושב עדיין שיש לצלמים את הכוח להשפיע על המציאות עם התמונות שלהם?
לדעתי לא. אבל לדימוי יש כוח להשפיע. הצלמים הם חלק מתהליכים של שינוי, אבל ברגע שאנחנו מוצפים בדימויים, אז אין את הדימוי האחד שמופיע על שער הניו יורק טיימס וכולם מדברים עליו. הדוגמה האחרונה, זו התמונה של הילד הסורי בחוף ביוון, תמונה חזקה שהיינו מצפים שיעורר מישהו ויזעזע אבל זה לא הפסיק – ולא האט את המלחמה ולו לשנייה. לצילום יש עדיין כוח לעורר תהליכים וגם דיאלוג אבל אין לו את הכוח לייצר שינוי כמו פעם.לא בגלל הצילום אלא בגלל העידן שלנו.
ראגו מדבר על ההתחברות הרוחנית שלו כשהוא מצלם, אתה חושב שצריך את זה כדי לצלם תמונה טובה?
אני לא מספיק את מה שהוא אומר אבל כן, כל אחד מתחבר לזה ממקום אחר, אבל כן צילום טוב צריך להתחבר למושגים של רגש, להתחבר לעצמך, למקום. הרבה מהצלמים הגדולים שאני מכיר הם כאלה לא בגלל שהם מכירים את הטכניקה ויודעים להשתמש באור, אלא משהו יותר עמוק. כי המצלמה היא סוג של תקשורת ותקשור.
