רג’סטן: תובנות של פרופסורית

כתיבה: אלעזר בן לולו | עריכה: סיגל קריב

בספטמבר 2006, פרופ' מוצפי-האלר, אנתרופולוגית מאוניברסיטת בן-גוריון, ידעה מעט מאוד על הודו והחלה להגיע לשם למטרות מחקר. בוקר אחד, מצאה את עצמה פרופ' מוצפי-האלר בליבו של שדה התעופה הישן של דלהי, אסירת תודה לנהג שנשלח לחלץ אותה מהקהל הקולני של נהגי הריקשות שצבאו עליה מכל עבר ברגע שהגיחה מהשער. "כולם התעקשו להסיע אותי, אחזו בתיקי, משכו אותי כל אחד לכיוון שלו. הנהג המנומס כמעט לא דיבר אנגלית, ונסעתי אתו בשתיקה כמעט מוחלטת במכונית המטופחת ששלחה האוניברסיטה. בהשתאות צפיתי ברחובות העמוסים בבני אדם, בפרות ובגמלים במשך כמעט שש שעות של נסיעה בכבישים קטנטנים, הנשזרים אל תוך כפרים ונופי מדבר מרהיבים".

בשבע השנים שחלפו מאז, חזרה להודו לגיחות קצרות, שארכו בין חודש לחודשיים וחצי, ובמהלך התקופה הזו ,  פיתחה פרופ' מוצפי-האלר מודל של עבודה אנתרופולוגית ייחודית שאותה היא מכנה "אתנוגרפיה נוודית". כך היא מסבירה: "מודל מחקרי זה, הוא תוצאה של כמה גורמים ואילוצים: עבודה בתנאי שטח קשים במיוחד; פוליטיקה מסוימת של ייצור ידע. בשלבים הראשונים עבדתי בשיתוף פעולה עם עמיתים הודים; וקיבלתי תובנות תיאורטיות חדשות וגמישות, שפיתחתי לאחר קריירה ארוכה של מחקר אקדמי", מספרת פרופ' מוצפי-האלר ומוסיפה, "למען האמת, מעולם לא רציתי לנסוע להודו. התמונות המוכרות של רחובות עמוסי אנשים חסרי כול והצפיפות העירונית המאיימת, גרמו לי לקבוע שהודו אינה יעד מועדף בעיניי, אפילו לא לטיול קצר. ובכלל, כפי שהצהרתי באוזני כל, אני את שלב העבודה המאומצת בעולם השלישי, סיימתי כבר לפני יותר מעשור".

כניסה למחנה של בנג׳ארה סביב מנדיר בתוך ג׳ייסלמר. הנשים מלבישות אותי בבגדיהן ומכריזות שאני אישה בנג׳ארה שהגיעה אליהן מאמריקה. צילום: דוד מוצפי האלר

משנת 2008 עד חורף 2013 חזרה פרופ' מוצפי-האלר להודו לתקופות של בין חודש לחודשיים וחצי בכל פעם, בעודה נחושה לתעד מרחבים שונים ודרכי קיום מגוּונות בקהילות של אנשי הבנג'ארה ברחבי מדינת רג'סטן ומחוץ לה. "דווקא חוויית התלישות שלי הבהירה לי, שמה שמשותף לאנשי בנג'ארה – ששכנו בשולי הערים  – ולאנשי בנג'ארה שהוסיפו לנדוד, הוא שכולם, מתוך המיקומים השונים שלהם, חווים את העולם כסדרה של מצבים בלתי נשלטים, משתנים ותלויי הקשר", היא מספרת. "התלישות המחקרית שלי הביאה אותי, ולו באופן חלקי וזמני, להזדהות עם החוויה המכוננת שמגדירה את המיקומים השונים של אנשי הבנג'ארה. דווקא חוסר היכולת לשלוט במציאות החיים שלך והצורך להתמודד עם מצבים משתנים, ולאו דווקא נוודות פיזית במרחב – הפכו למאפיין של מצב התנועה המתמדת".

תמונה מהכניסה למחנות  מחוץ לעיירה פילאני. ״היום הם פה, מחר הם נעלמים״ סיפר ראש המועצה המקומי על הבנגארה. צילום: פנינה מוצפי האלר

לטענתה, התנועה הזאת בין אתרים ובין סטטוסים ומרחבים של קיום  (בין המוניות המפוארות והנהג הצמוד שהאוניברסיטה העמידה לרשותה –  לבין אוטובוס גונח שנוסע 14 שעות אל תוך הלילה; בין חדרי אירוח עלובים במאה רופי ללילה, בית מלון מפואר שהיה פעם ביתו של ראג׳ה שירד מנכסיו, ודירת שירות רשמית בקצה רחוב מוצל של קמפוס אוניברסיטאי שבו התארחה בהזמנת האוניברסיטה בכלכותה או במומבאי, בדלהי או בג'ייסלמר – התנועה הזאת הייתה גורם מרכזי שהעשיר את התובנות המחקריות שלה כאנתרופולוגית.

כותבת רשימות במרכז קבוצות אנשי בנג׳ארה ביום חורף קר. צילום: יוני מוצפי האלר

כך היא מסכמת: "למדתי בדרך הקשה שהקשר הקהילתי הרגעי המייצר זהות משותפת, יכול להירקם באותה מהירות שבה הוא נפרם ודווקא התלישות היא שמאפשרת תנועה – ותנועה, מתברר, היא צורך אקוטי של הישרדות בסביבה עוינת ומדירה".