רושדי הליצן

 

 

שאלימר הליצן- סלמאן רושדי, הוצאת זמורה ביתן

שלושה ארבעה ימים בהודו ותחושה מענגת של ריקון מתפשטת במוח. החושים מתנקים מהתקפות יומיומיות של ווטסאפ, פייסבוק והעולם הוירטואלי. בדיוק בגלל זה, הודו היא המקום המושלם להתחבר לספר "שאלימר הליצן" של סאלמן רושדי ולהתמסר. שווה להיאזר באורך רוח ולצלוח את חמישים העמודים הראשונים כי לא כל יום יוצא לקרוא מכשף מילים כמו רושדי.

 

 

תחושת ריקון. קשמיר                              צילום: ורד מקדוסי

 

המסע של הספר משייט בין לא מעט מקומות ודמויות אך הלב הפועם שלו הוא בקשמיר, בגירסה הודית ומיוחדת לסיפור רומיאו ויוליה. רומן סודי נרקם בין בוניאי קאול ההינדית, לבין שאלימר הליצן המוסלמי. על פניו אין סיכוי לקשר, אך הרומן מתגלה והורי החתן מחד ואביה האלמן של הכלה מאידך מאשרים בסובלנות מפתיעה את הזיווג. טוויסט!  זה יכול להשמע טריוואלי לקורא המערבי, אבל זה ממש לא. הדת לא נלקחת בקלות ראש בהודו, ובכלל להיות בן אדם מאמין, לא משנה אם זה בגורו, באל מפוסל או במדיטציה, נחשב הבסיס ללהיות בן אדם טוב בהודו. הזוג המדובר מתחתן וכנראה בגלל שהם עצמם לא האמינו שיהיו זוג, מהר מאד מתגלים סדקים. בונאי שואפת לחיות חיים אחרים, להתפרסם, להצליח, לפרוץ גבולות ומוסכמות ושאלימר, בעלה הצעיר, לא יודע בכלל איך להכיל את השאיפות הללו. לסדק הזה משתחל מקס השגריר האמריקאי בהודו ומתאהב בבונאי. משולש. עוד טוויסט! אבל יותר לכיוון של משולש ברמודה. שאלימר, מקס ובונאי כמו שהכרנו נעלמים ואופי אחר מתפרץ אצלם.

 

אזור לחימה?                          צילום: ורד מקדוסי

 

רושדי כובש אותנו ככל שמתקדם הספר. מלהטט בגאונות וקסם בין דמויות שונות, בין עבר, הווה ועתיד ובעיקר לא מרחם ולו לרגע על לב הקוראים. קשמיר המוסלמית מתוארת בתפארתה כשמשתה בחתונה מעורבת מציע בשר למוסלמים לצד תבשילי ירקות להינדים, טקס טיהור להינדים ומוסיקה מגוונת במיוחד. מנגד  קשמיר הופכת לאזור לחימה עם השלטון בהודו, מקום מוכה פיגועים המגָרש מעליו הינדים. רושדי מפגיש אותנו גם עם דמויות כמו המכשפה וחוזת העתידות נזארבאדור בקשמיר, שמתלבטת עד כמה זה באמת טוב לעזור ולמנוע סבל, או הוריו הסנובים והגאים של מקס, השגריר בצרפת, שסרבו בעבר לברוח מאימת הנאצים.

חוץ מזה הספר מצליח לגעת במקומות רגישים, בהם טעויות ובחירות כושלות. האם הנפילות שלנו הן תוצאה של גורל ידוע מראש? הניסיון לפענח את השתלשלות הדברים, הרצון למצוא את הנקודה שבה ממש הכל התפרק- מרגיש מוכר מאוד ויכול להכאיב. והלאה- איך נחלצים מהאפילה, מהבור שהגענו אליו? יש מי שלא רואה את שקיעתו, יש מי שמתאהב בחולשתו ומאמץ אותה ויש מי שמנסה להיחלץ ומצליח אך בקושי רב. רושדי מעמת אותנו עם השדים שבנו.

 

 

אופטימיות זה לחלשים                            צילום: ורד מקדוסי

 

קצת אופטימיות? אז זהו, רושדי כנראה חושב שזה לחלשים. מזל שיש את ר' נחמן שהציע לנו גרסה מנחמת יותר לחיים. בסיפור אבידה של בת מלך, הבת  רבה עם אביה והוא מקלל אותה "שהלא טוב יקח אותך". הבת נעלמת, המלך מצטער והמשנה למלכות הולך לחפש אותה. הוא הופך עולמות, מגייס את עופות השמיים, את הרוחות ולמעשה כל מה שיש בכוחו כדי למצוא אותה. תמיד כשהוא נמצא בפסיעה אחת ממנה הוא נרדם. לכמה שנים. אז נכון, קשה להתעורר, קשה לקום מנפילה או כשלון. אבל הרצון הוא הוא החשוב. הוא הכלי שיש לנו, שיש למשנה למלך והוא שעוזר לו למצוא אותה לבסוף.

 

מדד הזעפרן:

שווה בהחלפת ספר אחר: כן

משקל בתיק: סביר

הפרעת קשב וריכוז: זקוק לשקט של קרון AC ברכבת

הנקודה ההודית של הספר: קשמיר, השער לגן עדן. העמק הפורה
עם בתי הסירה בסרינגר, השוק הצף והרי הימלאיה היה ונותר מקור
משיכה. למרבה הצער, המקום אינו כ"כ נגיש אם  בגלל אזהרת
מסע עבור מטיילים ישראלים וגם בגלל סבבי האלימות שפורצים
מדי פעם.

שווה בקריאה שנייה: כן, אבל לא לרגישים