רייצ׳ל מצלמת אנשים

כתבה: רייצ׳ל ברינק

את המצלמה הראשונה שלי קניתי בגיל 14. היא אותה המצלמה שאני משתמשת בה היום, דגם פשוט של חברת CANON שלא עושה יותר ממה שהיא צריכה. במהלך השנים פיתחתי חיבור עמוק ורציני לתחום הצילום ולמרות שאף פעם לא למדתי באופן מקצועי, זה הפך לחלק בלתי נפרד ממני ומהראיה היומיומית שלי. אהבתי שהצילום שימש לי כחלון לעולם אחר בו יכולתי להתמקד על צבעים, זוויות, והפרטים הקטנים שלרוב אחרים לא שמים לב אליהם.

ואז, הגעתי להודו עם המצלמה הזאת. לשלושה חודשים בלתי נשכחים של צבעים מובהקים וברורים, של אינסוף פרטים זעירים, של פרצופים והרים ובניינים, פרות וקופים ומאכלים וכל מה שביניהם. בהתחלה צילמתי את הנופים של דרמסאללה, את ההרים הירוקים עם הפסגות הלבנות, את השמיים הכחלחלים שרק התחילו להתבהר אחרי המונסונים. צילמתי את הגרפיטי ברחוב, את הקופים בדרכים, את המקדשים הבודהיסטים וההינדים. המשכתי ככה עד שאגרתי מספיק אומץ לצלם אנשים, וכאן הסיפור והלקח מתחילים באמת.
במהלך כל שנותיי כצלמת, תמיד פחדתי לצלם אנשים זרים. אתם בטח מכירים את התמונות המפורסמות בנשיונאל ג'יוגרפיק של פרצופים מעניינים מכל העולם- נודדים במדבר הסהרה, מנקי רחוב בניו יורק, תינוקות הנולדים באוהלים באפריקה. לכאלו תמונות שאפתי להגיע, אבל התביישתי לגשת לאנשים שאני לא מכירה משום מקום ולבקש לצלם אותם. אולי קצת חששתי מאיך שהם יגיבו, שזה יביך אותם, שאולי יכעסו, או שהתמונה פשוט לא תהיה קרוב למה שרציתי שהיא תהיה בפועל. אז לא ניסיתי כלל, וויתרתי לעצמי קצת, בידיעה שיום אחד זה בטח יקרה לבד.

אחרי חודש בהודו, הגעתי לעיר בונדי שברג'סטאן, חמש שעות נסיעה מפושקר. עיר ישנה ושמורה, שלמרות הפיתוח מסביב עדיין נשארת לכודה בזמן, כאילו המושג "תיירות" לעולם לא נשמעה לה. אני ועוד חמישה חברים ירדנו מהג'יפ השכור מול הארמון העתיק, בחיפוש המוכר עבור גסטהאוס. אכלנו, נחנו, צחקנו, וכך היום הראשון בעיר עבר לו בשקט.
יום למחרת קמנו ברוח הרפתקנית, והחלטתי לקחת את המצלמה שלי איתי לסיבוב בעיר. התחלנו ברחוב הראשי ומצאתי את עצמי נמשכת יותר ויותר לעבר פרצופים מכל מיני סוגים. המוכרת צ'אי, הסנדלר, הילד עם גורי כלבים המשחקים סביב רגליו. הרמתי את המצלמה בביטחון והתקרבתי לעברם, ידיי מעט רועדות אך רגליי ממשיכות להוביל אותי קדימה.
"הלו, קאן איי טייק יור פיקצ'ור?" שאלתי את המוכרת צ'אי במבוכה. היא לא ענתה. הרגשתי לרגע שאני מוכיחה לעצמי את התיאוריה, שהעניין הזה באמת מביך, ולמה להכניס את עצמי למצב הזה בכלל? אבל לא היה לי מספיק זמן לנתח את הרגשות האלו שצפו, כי פתאום האישה הזיזה את הסארי שלה מפניה וחייכה אלי את החיוך הכי כובש שיכלת רק לדמיין. הוא לא היה כובש כי היו לה שיניים יפות- את האמת, לא היו לה שיניים כלל. הוא היה כובש כי היא חייכה מכל הלב, לעבר זרה עם עדשה שכנראה בחיים לא תראה שוב. הוא היה כובש כי הבסיס לחיבור שלנו היה עצם זה שאנחנו בני אדם. אז מה אם לא דיברנו את אותה השפה? השפה האמתית היא החיבור בין נפשות, בין לבבות פועמים, בין חיים לחיים. חייכתי אליה בחזרה, הרמתי את העדשה ולחצתי על הכפתור. *קליק*.

ובלי לומר מילה היא החזירה את הסארי שלה והמשיכה למזוג צ'אי ללקוחות הממתינים, ואני המשכתי בדרכי.
עקב המפגש שלי עם המוכרת, משהו בתודעה שלי השתנה, ואותה המבוכה שהרגשתי קודם וכה חששתי ממנה נעלמה כאילו לא הייתה קיימת מעולם. הלכתי ברחוב במרץ, שתי החברות שלי לצידי, במטרה לצלם כל פרצוף וקמט ושיערה על ראשם של תושבי העיר בונדי.
הגענו לסמטה קטנה וצבעונית, ובסופה עמדה אישה בפתח ביתה. היא סימנה עם ידיה שנתקרב ונכנס. "צ'אי!" היא אמרה. ענינו לה באנגלית תודה, זה בסדר, אנחנו לא רוצות להפריע…אבל הסתמן שהיא לא הבינה את השפה בכלל, ועדיין התעקשה שנכנס לחצר ביתה. צילמתי אותה בפתח, כאשר היא מציגה לנו את אימה, את ילדיה ואת שכניה. היא התרגשה בפני העדשה, סידרה את שיערה והסתכלה ישר לעברי, ללא קמצוץ של מבוכה.

בעולם המערבי, אנחנו לרוב מפחדים להצטלם ככה מול מישהו. אנחנו כל כך שוקעים לחוסר הבטחון שלנו שאנחנו מרגישים חשופים ללא פילטר או זווית מהצד או משהו מבויים מראש. רק ילדים יודעים איך לשחרר, וזה נובע מתמימות וחוסר פחד מדעתם של אנשים אחרים. בהודו גיליתי דרך הצילום שלאנשיה יש את התמימות הילדותית הזאת, הבטחון המופרז, האהבה לגופם ולחייהם ולכל מה שהם מייצגים. הם מציגים בגאווה את בתיהם הפשוטים ללא אמצעים, מוזגים באהבה כוס תה או קפה לכוסית סדוקה שהם ניקו במיוחד עבורך על מנת שתשתה, מחייכים אל המצלמה כאילו אין להם סודות בכלל בליבם.

הצילום קירב אותי לאנושיות, ולפשטות שבחיבור האנושי. בהמשך המסע שלי הגעתי לאוסטרליה, ושם הבדידות הייתה חונקת בצורה יומיומית. לא כי לא היו אנשים סביבי, כי היו- אבל לא היה איך לפנות אליהם, להתחבר אליהם, לתקשר איתם. החיבור האנושי הפשוט הזה שקיים בהודו ובטח בעוד מדינות עולם שלישית בעולם נעלם כל כך מהר, ורק רציתי לברוח חזרה לבתים המתפוררים של בונדי, ג'ודפור, האמפי ופושקר. להחזיק את העדשה בידיי לימד אותי לקח חשוב לגבי משמעות היופי, משמעות התקשורת, והכי חשוב- המשמעות של חיוך פשוט בין זרים.