מתי בפעם האחרונה שקלתם לצאת למסע חוצה יבשת... בריקשה? הכירו את זוג התרמילאים מיכל ויוחאי, ששמעו יום אחד על הריקשה ראן, יצאו למסע בן שבועיים מצפון לדרום הודו בריקשה ורודה, והיו לישראלים הראשונים בהודו להשתתף במסע. כי מי לא היה רוצה להתנדב במלחמה נגד השעמום כשיש עולם שלם לחקור?
מיכל (28) ויוחאי (29), זוג נשוי אוהבי הרפתקאות היו בטיול השלישי במספר שלהם במזרח. הם התחילו בקוריאה ותכננו להמשיך ליפן, הפיליפינים, ולבסוף להגיע לפסטיבל ‘קומבה מלה’ בהודו. יום בהיר אחד פגשה מיכל בבחור בריטי בדרום קוריאה, שסיפר לה על הריקשה ראן (Rickshaw Run), מיכל סיפרה ליוחאי ושניהם נדלקו. עוד באותו הערב הצטרפו לצוות של שתי שוודיות חביבות והשאר זה היסטוריה. אנחנו תפסנו את הזוג לשיחה כמה שבועות לאחר המסע.
תחילת המסע. צילום: יוחאי ומיכל דויטש
קצת על הארגון…
ארגון The Adventurists הוא ארגון צדקה הקורא למטיילים ברוחם ובליבם לצאת ולהלחם למען העולם פחות משעמם, לדבריהם. הארגון שולח מסעות לרחבי העולם, כל פעם למדינה אחרת ולמטרה אחרת, בכוונה להוציא אותנו החוצה ולחקור את העולם בו אנו חיים, ועל הדרך לגייס כספים ולהחזיר לעולם על השפע שנתן לנו. עד כאן נשמע מסקרן, לא?
אחד ממסעות הארגון הוא הריקשה ראן (Rickshaw Run) בהודו. המסע יוצא כל מספר חודשים ובכל פעם נבחר מסלול אחר. יוחאי ומיכל נרשמו למסע ויצאו מג’איסלמר שבמדינת ראג’סטן, בראשון בינואר 2013 למסע לאורכה של הודו. שבועיים ו-3,500 ק"מ אחרי זה הם הגיעו לפורט קוצ’י שבמדינת קרלה שבדרום הודו. כל צוות שיוצא למסע נדרש לגייס לפחות 1,000 פאונד לארגון צדקה העוסק בבניית מתקני טיהור מים לקהילות ברחבי הודו. מטרה נעלה ללא ספק. תפסנו את מיכל ויוחאי בין נסיעה לנסיעה, כדי לשמוע קצת מה עבר להם בראש כשהחליטו לצאת למסע על ריקשה.
מה גרם לכם לרצות לצאת למסע? בכל זאת, להיות 12 שעות ביום דחוסים בריקשה זה לא תענוג…
"חיפשנו לחדש" מיכל פותחת, "חיפשנו דרך טובה יותר להכיר את הודו, את האנשים ולא את המקומות התיירותיים" יוחאי מוסיף, "רצינו לראות את הכפרים, את האנשים, את הדרך. רצינו לשכור אופנוע אבל לא רצינו לנסוע לבד בדרכים ולא מצאנו פרטנרים, ואז מיכל שמעה על המסע דרך בחור בריטי שהכרנו בדרום קוריאה והתחלנו לברר". מיכל מספרת שהודו הייתה בתכנון עוד כשהיו בארץ, וכששמעו על הריקשה ראן מיד רצו להירשם ואז גילו שההרשמה נפתחה שנה מראש וכל המקומות נחטפו. "השוודיות פרסמו באתר שהן מחפשות שותפים, יוחאי כתב להן הודעה, הבנות הסכימו, פטפטנו בסקייפ לוודא שאנחנו באותו הראש והן קיבלו אותנו לצוות שלהן".
הריקשות בשקיעה. צילום: יוחאי ומיכל דויטש
כידוע בהודו נוהגים בצד שמאל, וכמו כך צפירות הן חלק בלתי נפרד מחוויית הנהיגה והנסיעה, לא קל לזרים להשתלב בכבישים. אז איך באמת עושים את זה?
"מיכל מאוד דאגה שניפצע" יוחאי מספר, "וההתלבטות העיקרית שלנו אם לצאת למסע הייתה בגלל שמסוכן לנהוג בכבישים ובעיקר כי אנחנו לא מכירים את זוג השוודיות ולא יודעים איך הן נוהגות ואם הן זהירות". "אני באמת פחדתי מזה שנמות" מיכל צוחקת, "ממש דאגתי, אמרתי לעצמי ‘אני נוסעת לטייל, אני לא מבינה למה אני עושה את זה’", ויוחאי ממהר להרגיע, "אחרי יום אחד התרגלנו, רוב הכבישים הם לא מרכזיים כך שאין הרבה מכוניות, ואתה מבין שאם אתה נותן לכולם זכות קדימה ולא מנסה להשתחל בין מכוניות אז אין סכנה… לרוב אם באה משאית ירדנו לשוליים ונתנו לה לעבור וסה"כ באמת היה בסדר".
"יותר הפחיד אותנו ההודים שנסעו בנתיב הנגדי ונצמדו אלינו כדיי לצלם אותנו תוך כדי נהיגה" מיכל מספרת "במיוחד אם אחת השוודיות נהגה…". אין ספק שעבור ההודים לראות אישה בלונדינית נוהגת בריקשה ורודה ברחבי הודו, זו בהחלט אטרקציה.
איך חוויתם את הודו בפעם השלישית? הייתה לכם חוויה שונה בעקבות המסע?
"כן, גם בגלל הריקשה ראן וגם בגלל הקומבה מלה. זה לא היה כמו שום דבר אחר שאני מכירה בהודו" מיכל מסבירה. "הרגשנו כמו רוקסטארס, בכל מקום שהגענו כולם מתאספים סביבנו, נתנו לנו מים בחינם, טיפלו לנו בריקשה…" יוחאי מספר ומיכל מוסיפה ברגש "אוכל, מתנות, באמת היה להם חשוב שנאהב את המדינה שלהם ונהנה. בגוג’אראט הבעלים של הגסטהאוס קם במיוחד בבוקר כדי להכין לנו ארוחת בוקר לקראת עוד יום במסע, פתח לנו מפה והסביר לנו איך לנסוע, זה היה מרגש"
מתכננים את המסע ליום הבא. צילום: יוחאי ומיכל דויטש
מה הייתה שגרת היום שלכם? היו חוויות מצחיקות מהדרך? אחרי הכל נהגתם בריקשה ורודה…
"כל יום בזריחה היינו על הכביש ובשקיעה עצרנו" יוחאי פותח, "ואחרי היום הראשון התרגלנו לשגרה, לקום כל יום ב-6 בבוקר ולעלות על הריקשה בזריחה, זה היה ממש מרגיע. היינו בוחרים פלייליסט חדש כל בוקר. התקנו רמקולים ומערכת, מוזיקה שוודית, ישראלית, בינלאומית. כל בוקר אמרתי שאני לא מאמינה שאנחנו עושים את זה" מיכל מוסיפה. "לקראת סוף השבוע הראשון של המסע היה אירוע יוצא דופן" מיכל מספרת עם חיוך על הפנים, "נסענו שתי ריקשות צמודות, עם טום ואיזי הבריטים. אנחנו היינו ארבעה בריקשה והם רק שניים ולפעמים היה צפוף אז העברנו מישהו לריקשה שלהם. פעם אחת נסעתי איתם בריקשה ועברנו בכביש אגרה, הם לא קלטו שהם צריכים לעצור וטום שנהג שבר את המחסום של האגרה וחצה אותו מבלי לשים לב. עצרנו מעט אחרי המומים… העובד במחסום האגרה לא ידע מה לעשות איתנו אז פשוט אמר לנו להמשיך לנסוע והודי אחר נסע לידנו עם ג’יפ וצעק ‘You’re crazy, I’ve never seen people like you‘… לא הפסקתי לצחוק".
למזלם הרב של הרביעייה, חוץ מפעם אחת שנגמר הדלק, הריקשה נסעה חלק על כבישי הודו. הבעיות התחילו כאשר אחת השוודיות הרגישה לא בטוב. "אחת הבנות השוודיות הייתה מאד חולה לקראת סוף המסע, והיינו צריכים להשאיר אותה בבית חולים בגואה בדרך" מיכל מספרת. "יוחאי ואני חיכינו להן יום שלם בגואה, היינו בטוחים שישחררו אותה ונמשיך אבל מצבה לא השתפר ובסוף נאלצנו להמשיך לבד בשלשת הימים האחרונים". לבסוף, הזוג מיכל ויוחאי שהצטרפו רק חודש לפני המסע, סיימו שניהם את המסע בריקשה הורודה, גייסו את הכסף לתרומה וחגגו בחגיגות הסיום.
מיכל, יוחאי והריקשה. צילום: יוחאי ומיכל דויטש
מה למדתם מהמסע ולמי לדעתכם כדאי לצאת למסע כזה?
"אני מאד מאד ממליץ על המסע. אני ממליץ לכל מי שאוהב את הודו, זה דרך מדהימה לראות את הודו ולהתאהב בחזרה באנשים" יוחאי אומר בהתלהבות ומיכל מוסיפה, "נגעה לליבי הנדיבות, החום והאהבה שקיבלנו מההודים, זה היה שווה את הכל בשבילי, זה היה שווה לבוא להודו עוד פעם". יוחאי גם מדגיש שהיו משתתפים שהשיגו ספונסרים שחלקו איתם בהוצאות ואפילו מימנו כרטיסי טיסה להודו, כך שאפשר וניתן להשתתף במסע גם בעלות סמלית.
מיכל מוסיפה לסיום שאחד מההישגים הגדולים של המסע עבורה היה האוכל המעולה שאכלו לאורך כל הדרך. כל ערב היו יושבים הארבעה ופותחים שולחן וזוללים אוכל הודי משובח, "כל הריקשה ראן החזיר לי את האמונה באוכל ההודי, וכמובן שבגוג’אראט יש את האוכל הכי טוב". לא נגענו.
ולסיכום משפט הממצה את הזוג שלא עוצר באדום?
"אנחנו ביחד כבר 12 שנים, מגיל 16, אין דבר שלא עברנו או עשינו יחד, הריקשה ראן קטן עלינו".
תודה רבה למיכל ויוחאי ובהצלחה בהרפתקה הבאה חברים יקרים.
