אני מחכה לטיסה שלי הביתה, שמונה ימים בדלהי הבוערת, פעם שלישית שלי במיין בזאר, בחודשיים..
לא סיפרתי לאף אחד שאני חוזרת, חוץ מאמא ואבא (כי מישהו צריך לאסוף אותי מהשדה לא? וגם כי חייבים להיות שניצלים טריים ואורז של אמא כשאני חוזרת!!) ולדני, כי- WELL, פשוט כי ככה יצא…
לקחנו טיסה לדלהי מקשמיר, (חוויה קשה ויוצאת דופן היתה לנו שם, למרות שעכשיו הכל כבר נראה כמו עבר רחוק).. במטרה לתפוס את הסליפר לפרוואטי, וכמובן שפיספסנו אותו בעשר דקות- איך זה כשממהרים בטירוף למשהו בהודו (רכבת, סליפר, בפאלו על גלגלים..) הכל קורה בזמן, אפילו חצי שניה לפני, ואתה מגיע לתחנה מחוסר נשימה, והכל כבר קרה.. לעומת זאת, כשהכל בזמן ורגוע, למשל, מגיעים לרכבת חצי שעה לפני, מחכים בעיכוב- מינימום חצי שעה, מקסימום- ארבע..
אז הסליפר נסע, ועלינו נגזר לבלות לילה ועוד חצי יום בדלהי… הפעם השלישית שלי בדלהי, בקצת פחות מחודשיים..
בפעם הראשונה שהייתי בדלהי, התאהבתי בה עד מעל לראש, ונשארתי 6 ימים, לא הפסקתי לטייל ולחרוש, לאורך ולרוחב. ולא הבנתי איך אנשים לא אוהבים אותה?? כל הרעש והבלגאן שהוא די מסודר בעצם, הצבעים, המבחר. פשוט נפלא. עיר לכל דבר, כולל כל הפינוקים והמותרות המערביות, ובכל זאת- הודו.
בפעם השניה היו לי יומיים וחצי, שקרה בהם הכל… הגעתי מאושרת, כי בכל זאת, דלהי(!) חלקתי את החדר שלי (פעם ראשונה בטיול!) עם אמריקאית נחמדה שהכתי באוטובוס מרישיקש ואפילו עשיתי לה לולו בשיער, התעייפתי אחרי שעה, ויום אחרי זה הכרתי בחור הודי-בריטי (שבחיים לא היה פה עד אותו טיול) בחנות ספרים שבה קניתי מילון אנגלי-ספרדי-אנגלי (כי חשבתי שאני אלמד את עצמי ספרדית אבל זה עוד לא קרה..) ויצאנו ביחד להרפתקה בלילה גשום בדלהי.. יצאנו למודעון, שנחשב לאחד הטובים באסיה (השם הוא ELEVATE) שנמצא בעצם כבר באוטאר פרדש, אבל לא הרבה אחרי הגבול, שילמנו 500 רופי בכניסה ושתינו בלק לייבלים בלי הכרה, כל כוס עלתה 250 רופי, והיתה שווה אף יותר.. רקדנו, ובעיקר הסתכלנו משתאים על תרבות הבילוי ההודית.. היה מצחיק, הרבה יותר משאפשר לתאר.
בבוקר שאחרי הוא טס חזרה לאנגליה, ואני קיבלתי כאב בטן 🙂
היום שאחרי לווה בהאנג אובר (שנמשך, לדעתי, שלושה ימים לפחות) ומצברוח עצוב, וחוסר סבלנות משווע להודים דוברי העברית, הקבצנים שנוגעים בי ויש לי רגשי אשמה אחרי שאני צועקת עליהם "צ’לו!!!!!" ובכלל, לעיר.
והנה אני פה, בפעם השלישית-
כשהבנתי שצריך להישאר פה, הבנתי שאני את הטיול סיימתי, והתשובה שחיפשתי הרבה זמן נפלה עלי ביום בהיר אחד- כן, הגיע הזמן לחזור הביתה. המחשבות על החזרה התחילו לטרוד אותי בערך חודש לפני, בערך אחרי אותה פגישה עם סטיבן הבריטי, בערך כשהכסף התחיל לעשות לי בעיות, בערך.
אז נפרדתי מהחברים היקרים שליוו אותי שלושה שבועות כמעט, שלא הבינו איך יכול להיות שאני "מפספסת" את פרוואטי הנפלאה… אני ראיתי מספיק דברים נפלאים בטיול הזה, ולא מתביישת לומר, שעייפתי, שהספיק לי, שאני מתגעגעת. שאני לא מטיילת 6 חודשים אלא "רק" 4.
אז שש שעות לפני הטיסה, דלהי עדיין בוערת.
במשך היום 40 מעלות בחוץ, ומרגיש כאילו גם עכשיו, בעשר בלילה..
בלילה הראשון, הגעתי לגסט האוס "הקבוע" שלי, שהוא ללא ספק אחד ה"פושטים" – זול ומאוד(!) לא מתוחכם. עד אותו לילה אהבתי אותו מאוד, אפילו שהחדרים קטנים, אפילו שלא הכי נקי, אפילו. בלילה הזה בערתי, תארתי את זה ממש לפני דקות- "אה! וגם המיטה עלתה בלהבות!", וגם הצעקות של האבא השיכור תמידית (כשבאתי לשלם למאמא, הוא עמד מאחוריה במרחק שלא הותיר מקום ל.. מה שלא יהיה, ואז לפתע נתן לה פליק על הטוסיק (תחת!) וצחק מכל הלב.. והיא הסתובבה ונתנה לו סטירה.. ואני עמדתי לי בצד תוהה אם אני אמורה לפרוץ בצחוק גדול או בריצה קלה לפני שהוא מתנפל גם עלי…) לא הותירו לי ברירה…
אז עברתי לי ליס פליז גסט האוס השכן, ולקחתי לי חדר עם "אייר קולר" שפועל רק משבע בערב עד שמונה בבוקר.. אבל זה היה ממש מספיק.. ביליתי את רוב זמני בחדר הזה, אני מכירה כבר הרבה פרסומות בעל פה (VEJA FRY? 7-UP TRY!) והקירות מקושטים בכתמי היתושים הרבים שעמלתי להחזיר את נשמתם לבריאה.
גם ידית הניאגרה שנשברה לא שברה את רוחי והחלתי למלא דליי מים לכל צרה שלא תבוא..
באחת הפעמים שיצאתי לרחוב ענודה במיטב "מאלותי" (מאלה..) רצו לכיווני באבו אחד ועל כתפיו באבו שני, וידיו מושטות ספק לכיוון החזה, ספק לכיוון המאלה המנצנצת. ואני תמימה, לא האמנתי שיעזו לגעת בי- תוך שבריר שניה היד שלו ריפרפה עלי, ואני בצעקות "GO! צ’לו צ’לו צ’לו!" ומנפנפת עליהם את בקבוק המים שהיה לי ביד.. הבאבו על הגובה נפל בבהלה. לשני הילדים שלום.. וכמה צחקתי אחר כך כשהרצתי את התסריט בראש..
מה טיסה אחת מאושרת, מדלהי ולא מבומביי, עושה למצברוח..
הודו היתה לי יפה, מרגשת, קשה, מעייפת.. בטוח שאני אחזור, אפילו אולי בקרוב.
אבל להפעם, זה "צ’לו איזראל" בשבילי…