Categories
ללא קטגוריה

תום נוחת בהודו

למי שהצטרף אל יומן המסע המרתק הזה רק עכשיו (פרק שני), הנה קצת רקע: עשר שנים אחרי שתום שוורץ, בעודו בן 14, ביקר את אחיו הגדול בהודו, הוא החליט לחזור אליה ולגלות מהי הודו האמיתית. על השינוי התפיסתי שעבר מרגע הנחיתה ועוד חוויות קסומות, לפניכם

לחצו פה כדי לקרוא את הפרק הראשון

כתב: תום שוורץ

הנחיתה בהודו הייתה עבורי קשה לפיצוח ועיכול. על אף שביקרתי ברג'סטאן בטיול משפחתי עשר שנים קודם, ניצבתי כעת אל מול חוויה שונה לחלוטין. הגעתי אליה לאחר חודש וחצי של טיול במרחבי מרוקו ודרום ספרד יחד עם חבר. התאהבתי לחלוטין בדרום ספרד, היא העניקה לי ביטחון מוגבר כמטייל וכעת הייתי צריך לעשות שינוי של 180 מעלות לקבל את המדינה החדשה אליה הגעתי. מצאתי את עצמי ביקום זר, מטייל לבד, הגוף שלי רצה להילחם בה, לספוג את הכל, אך הלך הרוח המלחמתי לא התאים. מצאתי את עצמי מוצף ובאפיסת כוחות ויותר מכל הייתי נחוש לחוות ולעכל את הכל לבד אחרי שטיילתי תקופה עם שותף. החלטתי להגיע לרישיקש להתחלה, למעשה המקום היווה עבורי מעין מוסד התאקלמות לרוח של מדינת הודו. טעימה של כל המרכיבים במינון הנכון: תרבות הודית, אוכל משובח, טבע מופלא ומנה קצובה של ישראלים שידעתי שאני אפגוש בשלב כזה או אחר ולכן עדיף במוקדם מן המאוחר. לאחר שבוע וחצי הגעתי לבשלות להתחיל את המסע, ובאופן סימבולי למדי, להתחיל מאותה נקודה בה התחלתי לפני עשר שנים- ג'ייפור. ההגעה לג'ייפור, שיגרה אותי חזרה לנחיתה לניו דלהי והייתי למעשה די מיואש מהצפת החושים, הפיח, הצפירות ואובדן הביטחון שרכשתי ברישיקש. ביליתי בה שלושה ימים, ולמרות שכמעט כל הזכרונות שלי כנער צעיר מג'ייפור לא דמו כלל למציאות שאח מולה ניצבתי הפעם, התהליך שעברתי בה ביום השלישי – הביא עימו שינוי.

 

"ההגעה לג'ייפור שיגרה אותי חזרה לנחיתה לניו דלהי והייתי למעשה די מיואש" צילום: אלבום אישי, תום שוורץ

 

את היום התחלתי נאחז בשירי הנוסטלגיה, משוטט ומחפש את "אוהמייד בהוואן", אותו מלון שלנתי בו לפני 10 שנים. מצאתי, צילמתי וחלפתי. לא היה טעם להסתכל לאחור, הכל היה היסטוריה ולמעשה כבר ויתרתי על ההתרפקות על נוסטלגיה.
צעדתי לכיוון מבצר אמבר, כ-15 ק"מ, מהלך בדרכי אפר ובכבישי אספלט רותחים ומאובקים. נכנסתי לקצב אחיד, חשתי את המדבר, החום היה עוצמתי ואני רק מנווט מדי פעם וצועד בהחלטיות, האדמה הייתה שלי. ההליכה הממושכת הולידה הזדמנויות נפלאות ושברה את הצורה שלי לצורתה של הודו.

מפגש ראשון היה במקדש באמצע שומקום, ללא ספק מעטים האנשים שמגיעים למקום הזה.
אני נכנס למקדש ורואה באבא מחטט באוזנו בשקדנות. חושיו הקהים לא התריעו לבואי וכשמצא אותי לפתע לפניו הוא נתקף בשמחה והתרגשות. הוא היה בעל ריח חזק של זיעה ותבלינים, דפוס נשימה חולני ושן אחת מרקיבה שנצצה מבעד חיוכו. הוא היה זקוק לחברה והוא חיבק אותי בעוצמה מטרידה. הוא הסביר לי בסימני ידיים כיצד להתפלל, מרח לי את הטיקה הראשונה שלי על המצח וקשר את הסרט האדום על ידי כסימן לטקס הדתי שעברתי. מבחינתי, הוא הכתיר אותי למלוכה. פעם ראשונה שקיבלתי סממן חיצוני שאני חי את הודו. ביצעתי את טקס אכילת הסוכר, מי הקודש ועלי הזעתר והמשכתי.

 

"מבחינתי, הוא הכתיר אותי למלוכה." צילום- אלבום אישי, תום שוורץ

 

ניווטתי ונתקלתי במבצר עם התותח הגדול בעולם, העלות הייתה מוגזמת והמשכתי אל עבר אמבר בכביש מתפתל כלפי מטה. חשתי כבר עייפות ניכרת, אך סירבתי בנחישות לכל הטרמפים שהוצעו מרוכבי האופנוע העוברים ושבים. הרגשתי שהנטל הפיזי הכרוך בהליכה משחרר אותי מהכבלים הנסתרים שלא הייתי מודע אליהן בזמנו. אז הגיע הטרקטור המזמר. רמקולי ענק מחוברים בחוטים מאולתרים למנוע, מוזיקה הודית משובחת פורצת בתדרים משתנים, עגלת מים צבעונית ונהג טרקטור עיקש שרצה לקדם אותי. לא יכולתי לסרב, ולמען האמת גם לא רציתי לסרב.
בעוד שכיום אני כבר מסתכל על המאורע הזה כדי בנאלי, בזמנו הוא היה מרגש ואקזוטי.

המפגש השלישי התרחש דקות ספורות לאחר שירדתי מהטרקטור. צעיר הודי בעל אנגלית טובה מן הרגיל, זיהה אותי והחל לשוחח עימי. ביטלתי כל אינסטינקט שיגרום למחסום מנטאלי ושוחחתי עימו. תוך דקות ספורות, הוא הסביר לי שהוא מחפש ניצבים בעלי מראה מערבי לסרט בוליוודי שייצטלם במבצר אמבר, יכלול אוכל ותשלום של 2000 רופי ליום. הייתי כבר נעול בדעתי להמשיך לביקנר, הצילומים יכלו להתחיל רק רק בעוד מספר ימים ולא יכולתי להישאר עוד בג'ייפור, לשאת את הנוסטלגיה השבורה שהיא הציתה בי. המשכתי לכיוון אמבר. לא הבנתי מה קורה. האם זה קארמה? האם זה אפקט ההליכה במקומות שאף תייר לא הלך בהם בכזאת נונשלנטיות? מדוע כל הטוב הזה מגיע לי? וכשאני אומר טוב, אני מתכוון לטוב בתפיסה שלי, חשיפה וטבילה לתרבות המקומית. זה הרגיש קל מדי, נגיש מדי.

בכל מדינה מערבית שטיילתי בה עד כה, עצם ההליכה לא הולידה לי כמעט אף אפשרות, לרוב, מבויים סתומיים. הרעיון של הסרט קסם לי. לא ידעתי בזמנו, אך ההצעה הזו תכתיב את המשך הטיול, באופן עקיף לחלוטין, אך במהות, בחומרה רבה. מי היה חושב שהליכה בהתנהלות כה תמימה תשנה את כל אורח המחשבה שלי, ההחלטות שלי, תניע את התשוקות שלי ואת אותו רגש שאבד איפשהו בין הסולר, האיתנות ומוסר העבודה.

ואולי זה יכל להיות מונע ממקום אחר? אין לדעת, זה גם לא חשוב, נקודת ההתחלה היא אמצעי שולי ומיותר, הדרך, היא המהותית, השינוי, הוא הכרחי.
חזרתי ממבצר אמבר, הלכתי דרך השוק של ג'ייפור כבר קצת מאוהב. אפילו זכיתי לראות את האזור בשוק העצום, בו חוצבים פסלים הינדוייסטים משיש לבן ושולחים אותם משם לכל רחבי העולם.
הייתי נרגש, מצאתי את הדרך שלי לנצח ולכבוש את הודו, ברגליים. הייתי משוכנע בכך. היומיום כבר לא הפחיד אותי, חוסר המוטיבציה להתעורר בבוקר לחיים כבר לא היה קיים. ההפך הוא הנכון.
עד היום אני סובל מאינסומניה חלקית, מתעורר בשעות הזויות עם דופק גבוה. כל אותן שנים של ריקבון רוחני ורגשי נשברו, אך גם לא חזרו למה שהיו קודם. אני כבר לא אותו גוש דכאוני ורגשי שפעם הייתי. אני מחוזק, מכל אותם שנים של דיכוי רוחני למדתי את הקסם של הפרקטיקה, מה שהופך אותי למפלצת הרפתקנית. רוצה לרחרח ולתת ביס בכל פינה, להציף את נחיריי בריח השתן והצואה, לבכות ולצחוק מזה אבל עדיין להישאר יציקת ברזל חלודה ואיתנה.

 

"הייתי נרגש, מצאתי את הדרך שלי לנצח ולכבוש את הודו, ברגליים." צילום- אלבום אישי, תום שוורץ

 

מבצר אמבר היה יפה ללא ספק, אך אפילו לא טרחתי להיכנס אליו לאחר 15 ק"מ הליכה. כל אותם יעדים שמצויירים כקריקטורות במפות תיירים כבר לא עניינו אותי, רק הדרך ביניהם, אותו קו מקווקוו שהודפס במפעל איפשהו בהודו והרגליים, הרגליים, אלו ייסללו את הדרך. ארזתי את הדברים בהוסטל ולקחתי רכבת לביקנר, מלא בביטחון עצמי, מוכן לטרוף ולגלות.

 

"מבצר אמבר היה יפה ללא ספק, אך אפילו לא טרחתי להיכנס אליו לאחר 15 ק"מ הליכה" צילום- אלבום אישי, תום שוורץ

השינוי התפיסתי המהותי שעברתי באותו יום סלל לי דרך מדרון חלקלקה ותלולה לבטן הרכה של התרבות ההודית, מפגשים אנושיים אינטנסיביים, לרוב עם סוף טוב אך לעיתים גם עם טעם לוואי מריר. מי היה חושב שרק ימים ספורים לאחר מכן אמצע את עצמי גר עם רווק הודי בן 45 בבית גדול ומאובק בקצוות של ג'ודפור, משתכר מוויסקי זול במסתור של מוסכי אופנועים ורוקד לצלילי מוזיקה הודית בחתונה כפרית כשלאוזני עגילים ביקנריים ושפם רג'פוטי….? ועל כך, אספר בהמשך. 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *