יותם יעקבסון משתף אותנו בתמונות וחוויות מפסטיבל ההיג'רות, גברים שמתלבשים ומתנהגים כנשים לכל דבר, בטמיל נאדו. בואו להכיר את הודו האחרת והלא פחות מרתקת!
קרה לכם פעם שפתחתם דלת תא שירותים ומסתבר שהתא לא נשאר ריק? פעם באחת במסעותיי בהודו, עצרנו להפסקה. כמו כל תיירת אמיצה דילגתי בין האנשים הישנים על הרצפה החמה בתחנת הדלק המבודדת בחיפוש אחר שירותים. לפתוח את תא השירותים כשהוא לא ריק קרה לי לא פעם ולא פעמיים. ותמיד זה היה נורא מביך וברחתי הרחק מהמקום. אבל הפעם הזאת בניגוד לכל אותן פעמים (שמשום מה התרחשו בסינמה סיטי) מי שהיה בתא (אין מה להיכנס לפרטים מפני שאותו קורבן היה כבר אחרי המעשה) היה מאין דמות מוזרה – גבר שהוא אישה. אותו גבר אישה מחא כמה מחיאות בידיו, צעק לעברי והעיף את כף ידו אל עבר פני כאילו היינו בתוכנית של ריקי לייק TALK TO THE HAND SISTER.
וככה פגשתי לראשונה היג’רה.
פנינו אל יותם יעקבסון, תרמילאי, כתב, צלם וסופר, שישתף אותנו בתמונות ובביקורו בפסטיבל ההיג’רות. אך לפני כן נפרט קצת על אותו פלח קטן (ביחס להודו) באוכלוסייה.
היג’רות הינן למעשה גברים שמתלבשים ונוהגים כנשים. מדובר בקבוצה בעלת היסטוריה ארוכה (כסריסים) ומיתוסים רבים כחלק מהמיתולוגיה ההודית. בין ההיג’רות יש גם אנשים הנחשבים ללא זהות מינית מוגדרת, כאלה שנולדו עם שני אברי מין. ההיג’רות לצורך העניין יכולים להיכלל בהגדרתם של הטרנסג’נאדרים בעולם המערבי. ניתוחים לשינוי מין, סירוס (לפעמים ללא הרדמה) או אימוץ גינונים נשיים.
רוצים לקרוא על הספר של יותם יעקבסון?
בחברה ההודית מדובר בקבוצה שנחשבת לקאסטה הכי נמוכה וקשה לה להשתלב בחיי היום יום. לכן הפרנסה העיקרית של ההיג’רות מגיעה מזנות, לקיחת דמי חסות מבעלי עסק והשתתפות והופעות בחתונות וטקסים שונים (יש המאמינים שלהיג’רות יש כוחות מאגים). יותם משתף אותנו בתמונות נבחרות מהפסטיבל ומספר:
פעם בשנה נערך בכפר הזעיר קווגאם שבדרום הודו פסטיבל גדול לכבוד האל איראוון, המוכר מאפוס המהבהראתה. הפסטיבל נמשך שמונה עשר ימים, אך שיאו בלילה וביום האחרונים, שבמהלכם משחזרים את נישואיו של אירוואן, שזכה בליל כלולות רב עינוגים יחיד בטרם הוקרב, ואת טקסי האבלות שלאחר מותו.
בטקס משתתפות אלפי היג’רות, בנות קהילת הסריסים. זוהי קהילה סגורה, שנויה במחלוקת. לצד הקדושה והתוקף המיתולוגי שיש לבנותיה הן גם דחויות ומבוזות. ההיג’רות מקדימות ומגיעות כמה ימים לפני יום השיא של הפסטיבל. הן באות מכל רחבי טמיל נאדו ומהמחוזות השכנים ולעתים אף ממומבאי הרחוקה.
מכיוון שהכפר עצמו צר מלהכיל את כולן, הן מתרכזות בהמוניהן בבתי הארחה שונים בעיירות הסמוכות. עבורן אלו ימים עולצים במיוחד של חברותא, שלל אירועים משותפים לקהילה. בעלי המלונות כבר מכירים אותן ומפקיעים מחירים. "מותר לנו", הם אומרים, "במילא בימים הללו הן עושות המון כסף בזנות".
התמונות באדיבות יותם יעקבסון, להמשך צפייה אתם מוזמנים לבקר באתר שלו