הי דני
לגבי המאמר,נפלא שאתה כותב על כך וכמו שאמרתי לך בסיום הרצאתך בדיזנגוף סנטר(כן,זה בסדר שאתה לא זוכר)אהבתך הרבה להודו צובעת את דבריך בהמון ורוד.אך מתגובות הנשים (וקראתי את 8 הראשונות)יכולת להתרשם מעט אחרת.ולגבי עצמי.אז ככה כבר שנים יש לי משיכה עזה לנסוע להודו אך עדיין לא.התחלתי עם מיאנמר(הייתי שם חודש,לא בטיול מאורגן)היה נ פ ל א וימים ספורים בבנגקוק.הבורמזים אנשים עדינים להפליא,יפים ומכניסי אורחים כפי שתרבות המזרח מאופיינת.שם באמת הרגשתי בטוחה (גם עם גופיה)ואין תחושה קשה של לטישת עיניים.גם הנשים מסתכלות ואפילו “פותחות שיחה”בעיקר במקומות נידחים יותר וזאת לתחושתי מהסיבה הפשוטה של סקרנות.אך הם ממש,אבל ממש לא מעיזים לחצות את המרחב הפיזי בנגיעות “אקרעיות” ולא אקרעיות. היחידים המעטים שנתקלתי היו ילדים-רוכלים וגם הם בנגיעות אצבע ודי היה בסרוב לא מחוייך או התעלמות (לסבניים יותר)כדי שיפסק. מאחר והייתי עם אחייניתי “בוגרת הודו” יכולתי לשמוע את חוויותיה(הקשות) משם ולראות כיצד העתיקה את הסרובים התוקפניים- ללא צורך לטעמי כך אמרתי.”זה אותו דבר,זה יהיה כמו ההודים”.שוחחנו על כך האם זו דרכי הסבלנית והסלחנית או אי ההכרות וההבנה שלי שזה עומד להיות ניג’וס קשה שצריך לדחות על הסף,את כולם ומיד? אני יכולה לספר לך דברים מרגשים שהזדמנו,אך אקנח במסקנות.א.אכן אני סבלנית וסלחנית יותר אך ככל שטיילנו בהחלט יכולתי להבין ולהרגיש על מה היא מדברת ולהבין בתוכי כיצד יכולה לנבוט רתיעה/חשש/תוקפנות מה-בתנאים מסוימים גם אצלי.
לעומת זאת היא התרככה יותר,יכלה לראות דווקא את השוני(לטובה).
אוסיף ואומר שאני בהחלט מתיחסת לדבריך בפרופורציות,לא בהכללה ועל אף שעדיין לא התרשמתי בעצמי,אני משערת א.שיש הבדל בין מקומות מאוד מאוד מתויירים/ערים גדולות לבין אזורים קטנים יותר/נידחים כפריים.ב.הצעירות מועדות לכך יותר,רגישות לכך יותר.טוב,בתקווה שמתי שהו אוכל לשתף מניסיון אישי.(: