דני אברהמי

דפנה – ממש נהניתי לקרוא.. יום אחרי יום.. את הימים הראשונים של הודו !!!

לדעתי היתה לך נחיתה רכה למדי בהודו, ועוד בתור בחורה לבד. ולא שלא נסחפת בזרם של הודו, וקרו לך דברים אופייניים ולא תמיד נעימים… פתאום בקיבה מתחיל קרנבל.. או פחד פתאום לחשוב שאת באמצע הלילה נוסעת לבד ברכבת באמצע הודו.. אחרי שרק לפני כמה ימים הגעת… אבל את לוקחת את זה בתור חוויה, סרט, שהוא טוב.. פתאום ביום השני בהודו את ישנה אצל שכנה מהמושב שלך – הזוי לא ? זאת הודו – והרפתקאות יום יומיות … שקורות מעצמן… ואני מתמוגג לקרוא איך על התחלת הטיול שלך כבר טיילת בדלהי כמה ימים בניגוד ל-“המלצה השגרתית” לצאת מעיר גדולה בימים הראשונים שבהם אנחנו ב-“שוק הודו”…. אבל את נהנית מכל רגע.. וזורמת…

ואיך איך את זורמת לתוך רכבת לילה, בחורה לבד, אחרי כמה ימים ראשונים בהודו.. רק שתביני – זה לא שאני חושב שזה לא בטוח – זה בטוח ובאמת לא קרה לך כלום – אבל זה מפחיד ורוב הבנות לא היו עושות את זה לבד – אבל את באת להודו לבד ובבטחון וקפצת למים, כולל הרכבת לילה הזו לבד.. וזה שפחדת שם זה טבעי.. אבל זה חלק מההתרגלות והלמידה שלך.. אבל פחדת כי ניסית.. לעומת בנות אחרות שלא היו עושות את זה לבד.. זה ההבדל. אני מניח שלקחת עוד רכבות אחרי זה.. וכבר היית הרבה יותר רגילה להודו.