לימור אלימלך

יקירתי, הודו נוגעת בכל אחד מאיתנו במקומות שונים בתוכנו,כל אחד חווה אותה אחרת… אף אחד (עד כמה שאני יודעת) אינו מתעלם מהודו הקשה, מהודו העניה, מהודים טובים ומהודים פחות טובים (וגם זה בעיני המתבונן), כי קשה מאוד להתעלם מזה, או לחילופין ל”יפיף” אותה ברוחניות, לא. קשה שלא לראות וקשה שלא לחוש אמפטיה כלפי מה שקורה שם,להיפך,אם לא היו בנו תחושות שכאלה במהלך שהותנו בהודו, אז משהו שם אולי לא נגע בנו מספיק…
בודאי שהיא לא פשוטה ובודאי שהיא מתישה, לעיתים מבלבלת, לעיתים גם עוצרת נשימה ואנו נשארים ללא מילים ובודאי שאנו חשים ברגעים מסוימים שם, כמה אנחנו ברי מזל על חיינו, על האפשרויות ועל עוד הרבה דברים…אבל בענין הרוחניות… הרוחניות של הודו, בשבילי, זה הקסם באוויר,זו האנרגיה שלה,זה משהו ש-או שחשים אותו או שלא והוא אינו בהכרח קשור לעוני, ללכלןך, לכלב העזוב או לצלחת האורז…זה משהו שמעבר, זה משהו שנכנס לנשמה ונוגע, ונראה לי,נוגע במקומות אחרים בתוכנו מאלה בהם נוגעים כל הדברים האחרים…
מהחוויה שלי, כן, התקרבתי לאלוהיי ו-כן, דיברתי איתו מאוד “צפוף”…אבל שוב, הודו נוגעת בכל אחד מאיתנו אחרת וזה בסדר…