לימור אלימלך

המאמר שלך ושל רבים אחרים גורם לי להרגיש שוב ושוב כמה אני מתגעגעת להודו… והרי מה שאת מספרת לא פשוט כלל…
הזדהיתי לגמרי עם ההתחלה שלך, אני בכיתי משך שבועיים שלמים, מזל שנסעתי ל-4 חודשים והיה לי זמן לעכל איפה אני נמצאת ומה באמת קורה שם…וכמו שאת אומרת, זה גורם לעצור ולחשוב לרגע, איך החיים שלנו נראים באופן אישי… וכמה חזקים הם החיים ומה עושים כדי לשרוד אותם, הפערים גדולים ומחדדים, לא מאפשרים לנו לברוח אלא להסתכל להם בעינים. תובנות, תובנות…זאת הודו, נוגעת עד עומק הנשמה…