כמו תמיד לימור, כתיבתך שנונה ומדהימה… אני מזדהה עם כל מילה ומילה שכתבת…
שחזרתי מהודו הייתי מזועזעת מהקצב, המירוץ, האופנה החדשה.. שהייתי בהודו לא זכרתי את החיים בארץ עד כמה קיצוניים ומהירים הם…
שחזרתי סירבתי בתוקף להיכנס לזה.. המשכתי ללכת עם אותם בגדים בדיוק.. עדיין מקבלת מבטים מוזרים והרמות גבה.. אני נשארת באותו הקצב בדיוק לוקחת הכל בקלילות עם אותו חיוך דבילי מרוח על הפנים…
אבל.. כמה זמן באמת נחזיק מעמד כך? האם נצליח לשרוד מבלי להיכנס לאותו מירוץ? האם אנחנו עדיין מכוסים אבק מהודו??! לשאלות האלו רק הזמן יתן תשובה… אנחנו חוזרים מהטיול עם המון תובנות מדהימות ומבטיחים לעצמנו שלא נחזור ליהיות כמו לפני הטיול.. אבל החיים בארץ מכתיבים לנו אחרת.. אני משתדלת להחזיק בכוח את כל מה שהרגשתי בהודו את כל האהבה והשלווה שהרגשתי שם.. אבל כמה זמן אחזיק מעמד?
לימור תודה לך על הפנינים שאת כותבת לנו…
מחכה לעוד.. 🙂
הודו