דרורה..
את אותה הרגשה אני חוויתי בצ’סלמר אצל משפחה שחיה בבית קטן (אם אפשר לקרוא לזה כך) בלי חיבור לחשמל או מים זורמים, ישבנו על האדמה בחוץ.. האבא ניגן האמא שרה והבת רקדה… מלוכלכים, מאובקים, עייפים אבל מחייכים ומאושרים… גם אני לא הבנתי איך הם עושים את זה…
האמונה שלהם בגלגול הבא טוב יותר מחזיקה אותם בחיים…
זה היה רגע חזק מאוד בטיול שלי… נעמדתי פעורת פה..
הכתיבה שלך נפלאה, מחכים לעוד
הודו