נעם ברקאי

כתיבה יפה מאד. מה שמתחיל כגירוי חושים נעים, הולך ונעשה מעיק, מפחיד, הולך ומתגבר עד שהוא מאיים לבלוע אותך. נקודת המבט הנשית עוברת במלוא המורכבות שלה. כל הכבוד.

אגב, יש לא מעט תיירות מערביות שנאנסות ממש בהודו, בלי מטאפורות ובלי עניינים, אונס. (דני, האם גם זה חלק מהיעדר המסכות שלהם?)

ואם יורשה לי להוסיף חווייה משל עצמי: אני זוכר שכשאני וחברה שלי (כתוארה דאז, היום היא אישתי) טיילנו בפעם הראשונה בהודו הגענו לעיר בצפון מערב המדינה בשם צ’אמבה. נסענו לבקר באיזה יריד עונתי וגילינו שאנחנו התיירים היחידים בכל העיר! חויה מפתיעה, מענגת ומלחיצה בו-זמנית. אם תיירים זוכים בדרך-כלל למבטים רבים בהודו, תארו לעצמכם מה זה כשאתם התיירים היחידים בכל העיר! לא פשוט.
בכל אופן, דיצה, אשתי-לעתיד, הרגישה מאד מאד לא בנוח להסתובב שם. המבטים שהיא זכתה להם לא היו מין הסוג של, איך נאמר, “סקרנות אנטרופולוגית” גרידא, אלא יותר של חרמנות ואלימות כבושה. כבר חשבנו לעזוב, עד שעלה בדעתנו פתרון פשוט ואלגנטי: נכנסו לחנות בדים מקומית וקנינו לה סארי. לא מהסוג המוחכם והסקסי כמו שרבות מבנות ישראל קונות בהודו, אלא אחד ארוך, כהה, מכוער, כבד ומסורבל, עם צעיף שמסתיר חלק מהפנים – כזה שבנות הודו נוהגות ללבוש. ואכן, ראו זה פלא, המצב השתפר פלאים. לא באופן מוחלט, אבל באופן מספיק משמעותי שאיפשר לנו להמשיך ולטייל בעיר בלי להרגיש מאוימים.