החוויה של להיות אישה בהודו- חוויתי את זה חזק בעיקר בשבועיים-שלושה שבהם טיילתי לבד, כקונפליקט הבסיסי שלי בין חשדנות לאמון..
כשמטיילים במקום חדש, איפשהו קיים הרצון הזה לגלות מקומות חדשים, לטייל בדרך שלך,להתערות, להטמע, כדי להרגיש..
ככלל, ניסיתי להקפיד על כללי זהירות בסיסיים, כמו בכל מקום- לא ללכת לבד בלילה, לנעול את הדלת, בנסיעות לילה ברכבת- לשלם קצת יותר על מחלקה פחות מפוקפקת ובהרבה מקרים להמנע מליצור קשר עם הודים שנראו לי חשודים. או כמו שאמא שלי אמרה לי לפני הטיסה “לכי, תהני, אני סומכת עליך, אבל מדי פעם נסי לראות את המצב מהעיניים שלי”
אבל במקרים שבהם נתתי לעצמי יותר לטייל מתוך סקרנות, תוך נתינת אמון בסיסי באנשים, חוויתי דברים שלא יכולתי לחוות אחרת.
ולמרות שנתקלתי בהודים חסרי בושה, מתגודדים בחבורות על חוף הים, נועצי מבטים- שואלי שאלות, מחפשי הזדמנויות ואפילו בהודי עקשן שעקב אחרי איזה שעה,
זכיתי גם לפגוש בהודים עדיני נפש, טובי לב, מעניינים…
חשוב לקבוע כללי אצבע כלליים כאלה ולא לסגת מהם אבל חשוב גם להשאיר את הלב פתוח ולזכור שלרוב המבטים (ולפעמים גם הנגיעות), מקורם בסקרנות תמימה, ולפעמים גם גברים זרים זוכים למבטים ותשומת לב. כשהייתי בהודו, לא ידעתי שבחורה שהולכת לבד ברחוב כמוה כזונה, ואולי בגלל שלא ידעתי את זה , ועוד הרבה דברים אחרים, התהלכתי בביטחון יחסי.
כך או כך, התחושה שלי הייתה, ברוב המוחץ של הפעמים, בטוחה אפילו יחסית למקומות מסויימים בארץ.
חוץ מזה, אולי זה יישמע דבילי או תמים בגבול המפגר בהקשר הזה, אבל כשהייתי בהודו, הרגשתי שזה הכל עניין של קארמה- גם בעניין הזה. כבדהו- והוא יכבד אותך בחזרה.
הודו