אז נכון שמתוך טיול של שמונה חודשים טיילתי רק חודש לבד…. את התחושות שאתה מתאר בכתבה הרגשתי בעיקר בנסיעות לבד. אין ספק שתמיד יש תחושה שמפשיטים אותך במבט אבל היה ברור לי שאין לא נשקפת לי שום סכנה מידית בשום שלב של הטיול פרט לנסיעות. זה השלב שהרגשתי הכי לא מוגנת גם כל הציוד שלי עליי, אני נורא מסורבלת בתנועות וגם אין לי לאן לברוח….
אז השיטה שלי להתמודד עם המצב הייתה פשוט לשבת באוטובוסים ליד הנהג או הכי קרוב שאפשר, אפילו פעם אחת הודי הזמין בשבילי כרטיס לאוטובוס וכשהגעתי לאוטובוס וראו שאני בחורה לבד ישר שינו לי את הכרטיס לשורה ראשונה…. הסיבה לזה שישיבה מלפנים הרגיעה אותי היא שכך האוטובוס לא “יברח לי” העצירות באוטובוסים הם לרוב מקומות חשוכים אין עצירה מסודרת אף אחד לא אומר לך שעכשיו יש רבע שעה עצירה לכן אם הנהג חוזר ואני לא שם רוב הסיכויים שהוא ישים לב כי בחורה לבנה לבד באוטובוס אכן תופס את העין. דבר שני אני לא יודעת אם לקרוא לזה מזל אבל תמיד הייתה משפחה כל שהיא או אישה כלשהיא שראתה שאני לבד ואימצו אותי בין אם זה לארח לי חברה או למצוא שירותים או לשתות או כל דבר אחר, לרוב הם בכלל לא דיברו אנגלית ופשוט סימנו לי לעקוב אחריהם ועם המעט הינדי שלמדתי תמיד הסתדרתי. דבר שלישי וזה לא קשור לביטחון אלא לנוחות הכבישים לברוב גרועים ואם יושבים מלפנים פחות מרגישים זאת.
דבר שני שחשוב לזכור שממש יש תחושה שההודים לא קרימינליים אני לא אומרת שאין אונס או גנבה או רצח בכל הודו כולה כי זה לא יהיה נכון אבל סה”כ חוץ ממבט או ניסיון לליטוף הם לא אנשים אלימים. המשפט הזה הוא בעייתי כי הוא נורא סובייקטיבי וחשוב לזכור להתיחס אליו ככה.
אם בחורה הייתה באה ושואלת אותי אם אפשר לטייל בהודו לבד הייתי עונה לה שכן בלי שום ספק להפך זאת דרך נהדרת לחוות את הודו כי החולשה הזאת של הפגיעות כי את לבד יכולה להפוך ליתרון כי את יותר פתוחה לשיחה תלוי מה כל אחת מחפשת אבל ללמוד על תרבויות אחרות להכיר אנשים שחיים אחרת זה מעניין, לפחות אותי. היו פעמים שגברים ניגשו אליי ברחוב ואמרו לי שהם לא רוצים לפגוע בי פשוט נורא מעניין אותם לדבר איתי וככה גם היה, הכרתי הרבה יותר אנשים כשטיילתי לבד מאשר בכל השבעה חודשים שטיילתי עם חברות.