ביקשתם תגובה..

אז גם אני פה
זה באמת דיון מעניין, אבל כל מקרה לגופו
אני הייתי אגואיסטית בטיול הראשון, כי אני ילדה מתמרדת ועושה מה שטוב לי ולא יותר מדי התחשבתי בהורי המסכנים שישבו בבית ולא ידעו מה הולך איתי (הייתי מתקשרת פעם בשבוע, פעם בחודש, ואז גם לא היה אינטרנט..)
אני חושבת שרק מאוחר יותר ברבות השנים למדתי להעריך מה זה להיות הורה (במילים אחרות.. התבגרתי) ועכשיו כשנסעתי לחודש קצרצר לא התחייבתי לכלום, אבל ידעתי שאני לא אתעלל בהם ואת המעט שיכולתי לעשות עבורם עשיתי – בשביל ההרגשה הטובה שלי ושלהם. מכיוון שאמא שלי נכנסה חזק לענייני האינטרנט (אנחנו משפחה נודדת, אחי היה בהודו ונפאל עם אשתו, ואחותי באוסטרליה ניו-זילנד) אנחנו מתקשרים במיילים עם כולם, מעדכנים ושומרים על קשר. לא יומיומי אבל כללי. לדוגמא כשנסעתי לצפון למסלול של 3 שבועות עידכני שאני שם ואצור קשר כשאחזור. משהו מאוזן, בלי לחץ מהם ובלי אדישות מוחלטת ממני. וזה עבד לכולם מצויין.
אז אני לא יודעת בעד מי אני
אני חושבת שאם למישהו יש את הדחף להתנתק, בעיקר במערכת יחסים כפייתית, זה לגיטימי.. ואיפה תעשה את זה אם לא בהודו???
לעומת זאת אני גם בעד איזה התחשבות מינימלית, בכל זאת פער הדורות והמטרות משאיר את הורינו חסרי אונים כשהם צופים בחיינו ממרום חייהם, ולא תמיד הם במינים איך זה עובד אצלנו..