כן, הבאת סיטואציות שכל מטייל נראה לי עובר.
אבל לצערי יש כאלה שלא “מסתכלים במראה” קצת ובודקים את עצמם לראות מתי מתאים לתת וכמה או את אלה שלא טורחים לשים את עצמם לפעמים בנעליים של ההודים ולחשוב איך זה מתקבל בצד השני.
נורא הפריע לי שאותם אלה שמשאירים את החדרים מלוכלכים, שצועקים ודורשים בלי סוף משאירים אחר”כ טיפ גבוה כאילו ככה כיפרו על כל העוונות. לפעמים הייתה לי ממש הרגשה שיצרנו תרבות של “בכסף נסדר את הכל”, שבמצב שלהם עדיף להם לקבל והם גם מבינים שהם יכולים לקחת.
בהתחלה כשהייתי מקבלת את הפרצוף הזה הייתי נמסה ונותנת ביד רחבה. עם הזמן הבנתי שככה מהר מאוד יגמר לי הכסף ואז עברתי לשיטה השניה כמו אצלך- השארתי חפצים/ תמונות/ ציורים. עד שיום אחד קניתי מאפה בג’רמן בייקרי, נעמד לידי ילדון חמוד ומשך לי בחולצה, במקום להוציא את הארנק נתתי לו את המאפה שקניתי (עם נוטלה! שווה!) והוא הסתכל עליו באכזבה, לקח אותו וזרק אותו אחרי כמה מטרים על הכביש.
ואז אני מרגישה הכי מטומטמת… מה חשבתי שהם ילדים רעבים ומסכנים? לא.. הוא פשוט מבקש כי הוא רגיל שנותנים, כי הוא יכול וכי זה מצליח לו….
אבל כמובן שכל מקרה לגופו ומול הדוגמא הזו יש עוד עשרות דוגמאות סותרות.
אני רק אומרת שצריך להפעיל שיקול דעת ולא לפזר כסף לכל עבר.
זה נורא משפיע על התדמית שאנחנו יוצרים ועל העולם החומרי שגם ככה משתלט על הודו הרחנית שלנו…
שמחתי להזכיר לך רגעים יפים…(יאללה מתי טסים??)
הודו