יומעצמעות בהודו

יצא לי פעם “לחגוג” יום עצמאות בהודו.
נחתתי בדלהי במקרה באותו יום ולפנות ערב כבר הייתי על אוטובוס למנאלי.
אחרי שעתיים האוטובוס נתקע, לא שהיינו באיזה חור או משהו כזה… אחרי שעתיים נסיעה עדיין היינו בדלהי!
נתקענו באיזו צומת ענקית ליד גנים אקזוטים שכל המי ומי בהודו התכנסו לחגוג.
הצומת הייתה מלאה לעייפה, מאות הודים התארגנו לשינה וסידרו להם כרית (כלומר, אבן שפה של הכביש או איזה רגל של מישהו שכבר נירדם).
היו עוד מלא הודים שסתם הסתובבו, ישבו בצ’אי שופ, עשו מסאג’ים אחד לשני, קילפו פאפאיה, עישנו בידי, הסתכלו בסקרנות על התיירים שנפלו עליהם פתאום, התגלחו, ציחצחו שיניים, תיקנו סנדל, שאבו מים מבאר, בחנו את נגן הדיסקים שלי, לעסו טאבק, ירקו טאבק, צחקו אחד עם השני, קראו עיתון, שרו שירים, סידרו כובעים, אספו שיער לפונפון, התווכחו, נתנו עיצות לצוות האוטובוס התקוע שלנו, טיאטאו את הרחוב, נישנשו חטיפי מאסלה, נסעו על האופניים, נזהרו מהחרא של הפרות, מכרו, קנו, ראו סרט באיזה טלויזיה מהבהבת ובהו בלימוזינות ששירכו דרכם בין כל הבאלגן הזה לתוך חגיגות יום העצמאות בגן המפואר ללא קינאה, ללא הדפקות על החלונות לבקש איזה רופי וזה היה הכי מדהים בעיניי באותו החג.
שלוש שעות פתרו את התקלה, בדקו שהשעווה מהנר שזלגה למנוע לא עשתה נזק מיוחד והמשכנו למנאלי.