כתיבה יוצרת

עוד לפני שקדחת החיבוקים בחינם פשטה בארצנו, כבר הייתה מישהי שחיבוק אצלה זה דרך חיים…

שיעור משתיים עד ארבע, בניין 32. אני מרוח על שולחן ומחשבותיי עפות כציפור חופשייה. את כל העולם מקיפות, בשנייה.
חצי שנה אחרי זה, הנה אני נוחת. בהודו.
נפתחים לי החושים, ואני מתחיל לנשום. דווקא בלי חומרים אסורים. מטפס על הרים, טובל בנהרות. 38 שעות ברכבת עמוסה חולים מוסלמיים מבנגלדש בדרכם לבית החולים של מדרס, ואני נכנס פנימה, אל תוך עצמי.
פגישה עם נכדו של גנדי, ששולח אותי אל המקום ההוא בדרום, שבו יש הר קדוש ומקדשים מרהיבים. שם, בטירובנמלאי, פוגש אותי בלגי זחוח, מבקש רשות להתיישב לצידי וכולו רצון לשיחה.
מספר הוא לי על אביו שנפטר ממש אתמול ומצטט אימרות שפר: “אני יודע שזה רק הגוף”, “הנשמה היא מודעות ונמצאת תמיד איתנו”, ובעצם מתרץ לעצמו למה הוא לא חוזר ללוויה, שם בבית בבלגיה.
אני, שאת טעמו הבלתי נמנע של השכול כבר הכרתי, לא יכלתי לעצור את עצמי ואמרתי לו שיישב רגע בשקט וירשה לעצמו להיות עצוב כי אבא שלו מת אתמול. הוא בכה ארוכות.
אחר כך, רצה לגמול לי שפתחתי לו את הפקק ובשקיקה סיפר לי על המקום ההוא שאני חייב ללכת אליו, המקום של אמה.
על אמה כבר שמעתי בשיטוט הרוחני שלי. שמעתי שהוא מחבקת את כל מי שבא אליה, אפילו אם הוא מצורע. ההיגיון הבריא שלי הודיע לי שזה לא ממש בשבילי.
ועדיין, עם הסבלנות באורך המרחק בין כלכתה לבין בניין 90 שכבר צברתי, סימנתי לי את המפגש עם אמה כמשהו שיקרה לבטח.
פעם ראשונה שהגעתי לאשראם בקראלה, המקום בו אמה נולדה וחיה עד היום, אמה לא היתה בבית. אני נפעמתי מנהרות מים מתוקים ופתלתלים ומעצים ירוקים שלא נגמרים שליווני בדרך. אחרי 3 ימים משעממים, קניתי לי ספר יד שנייה של אמה ויצאתי לראשונה במסע שלי, לגואה לנוח.
גואה קיבלה אותי בפנים מאירות ושכרתי לי בונגלו באחד החופים הדרומיים, למול ים פתוח. אפילו הלכתי לארוחת ערב של יום שישי בבית היהודי. בחיי.
פתחתי את הספר שהיה חצי אכול בעמוד אקראי, קראתי משפט ראשון וסגרתי.
המשפט הזה היה לי בראש למשך שלושת הימים הבאים. הפכתי המון אבנים וניקיתי את האבק ממתחת. אחרי זה כבר בטוח רציתי לראות אותה. לא כל יום אני מקבל כאלה תובנות ובטח שלא אוותר על חוויה חדשה כזו.
אחרי שבועיים, נסעתי לפגוש את אמה. לא היתה זו אהבה ממבט ראשון, אבל בהחלט חוויה שלא חווים כל יום. אמה היתה יוצאת בבוקר ומתחילה לחבק את כל האנשים שהגיעו לראותה, ללא הפסקה, גם לא לשירותים.
תאר לך שיבוא אליך חבר ויספר לך את הצרות שלו, ואז ילך. אחריו יבוא חבר נוסף. אחריו עוד אחד. אחרי עשרה בטח תאמר לחבר הבא שיגיע שאתה הרוג מעייפות, ושאולי עדיף שיבוא אליך מחר. אצל אמה זה לא נגמר. מדי יום ביומו.
ביום “רגיל” אמה תחבק מעל ל – 5000 איש, לעיתים זה גם מגיע ל- 50,000.
ליד אמה עובדים קשה. אתה רואה את האישה הזאת פשוט לא נגמרת, ואיכשהו אתה הופך למישהו שחושב שגם הוא לא יגמר. צריך לבנות בתים לצונאמי? אתה הופך בנאי. צריך עזרה במטבח להאכיל את אלפי האנשים שעשו מרחק גדול רק כדי לקבל חיבוק? הנה אתה טבח. על הדרך אתה הופך להיות מישהו שהמילה נתינה לא זרה לו. הבעיות “הקשות” שלך (נפרדתי מחברה שלי, כמה אני מסכן) מתחילות לקבל אור אחר מול הבעיות של חלק מהאנשים שמגיעים לאמה (אני דייג עם 6 ילדים, והסירה שלי נהרסה). פרופורציה.
כך זה ליד אמה. רק השבוע היא אמרה שאין דת טובה יותר מלשרת את העניים לשר הפנים של הודו שבא גם הוא, לקבל חיבוק.
יש עוד, ההודעה הבאה