מסכימה עם כל מילה דני

אני מגיעה ממקום מאוד דומה לך דני ואשמה היא חלק מאוד מוכר לי לצערי. זה עניין של אימון שוטף ושל מודעות כל הזמן וללא פשרות עד שמצליחים למגר אותה. זה בהחלט נכון שכשאני מתקשרת כדי לפוגג חרדות של האחר, אני בעצם משתפת פעולה עם הדפוס שלו, ולמעשה אני אפילו מזינה אותו וזה מצב לא בריא לאף צד. כשאני מגיבה בכעס או בפחד לכעס של האחר אני דווקא מזינה אותו, זה לא דבר שיפסיק את המעגל אלא להיפך. רוב האנשים שאני מכירה ניזונים מהאחר, מהבחוץ, מבקשים במודע או שלא במודע ש”אמא תניק אותם” רק עוד קצת, שתיפסק החרדה, הדאגה, וכל שאר החסכים, שמישהו אחר ימלא בשבילם את הצורך או הבור שיש אגב אצל כל אחד מאיתנו ברמה זו או אחרת. (במיוחד לדור שלי – דור שהאמין שלהניק זה רע). השיעור הקשה ביותר אך גם המעשיר והמפתח ביותר הוא ללמוד להזין את עצמי ברגעים שהכי קשה לי עם עצמי והכי בא לי שמישהו אחר ירגיע אותי. שם, אם הצלחנו, עשינו חסד גדול עם עצמנו וגם עם האחר, במקרה זה ההורים. חברה שלי פעם סיכמה את זה במשפט יפה : “כדי שאמא שלך תשחה לך בורידים, את צריכה קודם להכניס אותה לשם”… אצלי תהליך האילוף עדיין לא נגמר. יחד עם זה אני בהחלט מבינה את הצורך להרגיע, כי להתנתק באופן עקרוני מבלי לראות את האחר זה באמת קצת אגואיסטי. החכמה היא במינון, וכמובן בלהשאיר את הבחירה בסופו של דבר אצלי, אחרי שבדקתי מאיזה מקום כל צד פועל.