סיפור הפעם הראשונה שלי בקסול והפעם השניה

זה היה, אם אני זוכר נכון לפני 11 שנה.
הגעתי לשם לאחר טרק מנאגאר לג’ירי דרך הפס והכפר ההוא של היעני קדושים שאסור לגעת שם בכלום (ברח לי השם שלו).
בכל מקרה, האנשים שטירקתי איתם חזרו למנלי ואני קפצתי בג’ירי עליתי לקסול.
3 גיסטהאוסים היו שם, הראשי היה הrainbow ועוד שניים אצל משפחות.
התאחסנתי אצל משפחה אחת שהיו להם 2 חדרי אירוח וסלון ששימש כחדר אוכל ובלילה חדר שינה של המשפחה.
בקסול, חוץ מ-10 איטלקים היו שם עוד 4 ישראלים (אחד מהם גר באוהל על הנחל) וזהו, אין עוד תיירים.
הייתי שם 3 ימים, טיילתי, הלכתי למעינות החמים, טיפסתי איפה שאפשר היה ניתן והמשכתי הלאה.
5 שנים אח”כ, חברים שלי היו בהודו והצעתי להם להיפגש בקאסול כשאגיע לשם. אמרתי להם שזה כפר קטן, חמוד, יפה ושקט.
אתה מבין איזה פדיחה היתה לי… בכלל לא חשבתי שיהיה כל כך קשה למצוא אותם שם. גם לא הצלחתי למצוא את המשפחה שאצלם התאחסנתי, אז לקחתי את חדר 209 באיזה בניין של 5 קומות.
כשפגשתי את החברים שלי, התנצלתי, אמרתי שאני לא מבין מה קרה פה ומאיפה כל הבניינים האלה ומאות הישראלים, מהר מאד עזבנו את קסול לבלי שוב.
כששילמתי ב”מלון”, ניסיתי לברר עם המאמא מה לעזאזל קרה למשפחה הנחמדה שאתרחתי אצלם בוילה. תיאור קצר שלי והיא אומרת, זאת אני, בנינו את המלון לפני שנתיים ומה שהיה החדים והסלון היום זה הקבלה והמסעדה הזאת ….

עולם הולך ונעלם