האמת שהסיפור שלך והאמבות צריך להיות מופת לדורות.
אני מציע שנפתח פה דיון בסיפורי קלקולי קיבה, הקאות ושאר דברים מגעילים.. נעשה את זה בחן…
למשל יש לי חבר שהקיא על פרה (!!) בעודו הולך ברחוב בפושקר ליד האגם. (לא גילי). ולגילי דרך אגב יש עוד סיפורים מופלאים – ביומני המסע בהתחלה שלהם – כדאי לקרוא. חלקם מערבים הפרשות דוחות אחרות עם האגם הקדוש בפושקר, ובחלקן מתוארות מערכות העיכול של הודים שנסעו עם גילי באוטובוס לאום קארישוואר.
והסיפור שלי:
אני בגדול בעל קיבה מפלדה (טפו טפו טפו ) ותמיד התגאיתי בכך שאני אוכל כל דבר בלי שום בעיה, מהתחנה המרכזית של דלהי ועד המסעדה של אהרוני… אבל לכל דבר טוב יש סוף.. וגם הקיבה שלי נרמסה במרץ האחרון עת הייתי בהודו ומעשה שהיה כך היה: אני יושב לי במטוס חזרה לארץ כבר (כן ? שמח וטוב לב -ואוכל אפילו גם את הארוחה של השכנה שלי למושב מרוב שהיה לי תאבון בריא) – ואז הולך לישון.. לאט לאט תוך כדי דמדומי השינה האופיניים למטוסים שבהם אתה לא יודע אם אתה ישן או לא ומה השעה בכלל וכמה זמן נשאר לטיסה, אני שם לב שאני לא ממש ישן טוב.. אני מבואס ושואל את עצמי מה הבעיה.. למה אני לא נרדם . בסה”כ אני רגוע בלי איזה חרדה מיוחדת – מאוד עייף והנה חושך ולילה ואני ישן טוב במטוסים.. אז מה הבעיה ? לאט לאט במשך יותר משעה מתחדדת בי ההכרה שמשהו לא בסדר בבטן שלי – שלי !! אני נושם ומנסה עוד לישון אבל הבטן משדרת אי נעימות.. האי נעימות גדלה יותר ויותר… ומתחילה לטפס לי במעלה הגרון.. בשלב מסויים אני נאלץ להפסיק את השיחה עם 2 האנשים מאחורי ורץ לשירותים – ושם .. אני לא אתאר לכם מה היה – חוץ מזה שזה לא הפסיק – שפריצים ארוכים שלא נגמרים שמזכירים יותר הקאות נוסח סאותפארק.. דרך אגב שכחתי להגיד שהסיפור הזה הוא לא לבעלי לב חלש – אז מומלץ לכם להפסיק לקרוא.. או שמאוחר מדי.. לא משנה. הקיצר.. אני מקיא ומקיא והדיילת שעוברת ליד מסתכלת עלי ברחמים ומכינה לי תה.. אני חוזר למושב מרגיש קצת יותר טוב ונרדם אפילו כשאני מתעורר המטוס כבר בבן גוריון נחות. אני יוצא והולך את כל הקילומטרים עד ליציאה ומרגיש את זה.. מרגיש שהוא חוזר.. . במסועים של המזוודות אני אפילו לא יכול לחכות לתיק שלי.. אני רץ לשירותים שמעולם לא ידעתי שהם שם אבל מסתבר שיש עוד לפני המכס – וממשיך בסשן ההקאה לקול אנחות הרחמים שאני שומע מסביבי והצעות “רוצה משהו ? ” אני בקושי עונה: “כן מים אם אפשר” ומקבל בקבוק. אני יוצא החוצה, נכנס למונית של נהג גרוזיני שלא מתלהב לקחת אותי במיוחד למרות שזאת נסיעה של 200 שקל.. הוא מסביר לי שכדאי לי לשתות הרבה כי הוא מכיר את זה טוב.. כל יום שישי זה קורה לו.. אני מנסה להסביר לו שזה לא בדיוק אותו דבר.. שזה משהו מהודו אבל הוא מדחיק.. משליך אותי בשדה ליד ביתי בבית יהושוע.. ואני מזדחל למיטה ל-3 ימים של חוסר אונים וקצת אורז… אז מיכל – את פה ? אני גם עברתי את החניכה !! והאמת שיש לי גם סיפור שלי מגיל 21 בפוקרה עם מיץ מעורבב בחרא (לדעתי) שמשום מה שתיתי אותו
הודו