Holi cow!

לא ניתן להתכחש לעובדה שההודים אוהבים לחגוג ובגדול- הוכחות לכך ניתן למצוא בפסטיבלים ההזויים המתרחשים בהודו מדי יום ביומו. ההודים ששים לנצל כל הזדמנות בה ניתנת להם האפשרות להפגין חיבה אחד כלפי השני בציבור, להתגפף עם מיליוני הודים אחרים ופשוט לשמוח. הפסטיבל ההודי המוכר ואהוב ביותר בקרב קהילת המוצ'ילרים הישראלים הוא כמובן ההולי, פסטיבל הצבעים, המהווה חלק מפסטיבל גדול יותר המכונה Holika Dahan. הפסטיבל נמשך יומיים, ומתרחש כל שנה בחודש Phalguna על פי לוח השנה ההודי, בהופעתו של ירח מלא (למקרה שאתם לא שולטים כל כך בלוח השנה ההודי- הפסטיבל חל בדרך כלל בחודש מרץ).

רבים אינם מודעים כלל לסיפור המיתולוגי שעומד מאחורי חגיגות ההולי, סיפור יצירתי שכולל בתוכו תכנים ומנהגים שונים שהם הרבה מעבר לזריקת צבעים זולים שלא יורדים מהגוף במשך חודש.

 

כל גוון שחשקה בו נפשכם העליזה. צילום: ויקיפדיה

 

על פי האגדה ההינדית, Holika הייתה שדה רעה, ואחותו של המלך Hiranyakashipu, אשר דרש מכל תושבי ממלכתו לסגוד לו ולהקים לו פולחן. בנו, הנסיך Prahlada, סירב לקבל את מרות אביו, ונשאר נאמן לאל Vishnu. Holika (אחותו של המלך), רצתה להורג את Prahlada הנסיך וביקשה ממנו לשבת עמה בתוך מדורה, במטרה לרמות אותו ולהביא למותו.  Holika לבשה גלימה אשר העניקה לה חסינות בפני האש. כשהאש געשה, הגלימה עפה מ-Holika ועטפה את Prahlada, וכך הוא ניצל מהאש, בעוד ש-Holika נשרפה. המלך Hiranyakashipu לא הצליח לשלוט בכעסיו לאור ההתרחשות, השמיע את קולו הסוער, שגרם לאל Vishnu להרוג אותו בסופו של דבר. הסיפור המיתולוגי מסמל בדת ההינדית את ניצחון הטוב על הרע, האור על החושך. בערב הראשון של הפסטיבל (לפני חגיגות ההולי) ההודים מבעירים מדורות ענק ומניחים בתוכן בובה המסמלת את השדה Holika. שריפת הבובה והמדורה מהוות תזכורת לניצחון של Prahlada.

 

שורפים את הרע. מדורה בראג'סטן. צילום: ויקיפדיה

 

חגיגות ההולי מתחילות ביום השני של הפסטיבל, וכחלק מהחגיגות, ההודים מוציאים מהמקדשים את הפסלים של האלים הזכרים, ומקרבים אותם לפסלים של בנות זוגתם. התהלוכות ברחוב משלבות שירים, ריקודים ומזמורי הלל תוך סגידות לאלים. מלבד התהלוכות ברחוב, מתקיימות מלחמות מים המשולבות עם זריקות של אבקת צבעים, שתייה של בנג לאסי, והרבה מאד שמחה.

בכל אזור בהודו חג ההולי נחגג בצורה טיפה שונה, דבר אשר גרם לי לתהות איפה הכי כדאי לחגוג את ההולי. ולכן, החלטתי לקבץ מספר המלצות של ישראלים שחגגו את חג ההולי במקומות שונים בהודו ורצו לשתף בחוויות:

מקסים, פושקר: " הגעתי להודו בשנת 2014 ובתור בחור חירש, היה לי חשוב להעביר את המסר שהמגבלה הפיזית שלי לא מהווה עבורי כלל מכשול. הייתי בהודו עשרה חודשים.  תחילה התנדבתי במומביי, לאחר ההתנדבות הגעתי לדלהי ומשם לפושקר. המקום היה מדהים מבחינתי. הכרתי הרבה מאד ישראלים והודים שהמליצו לי לחזור בחודש מרץ לפושקר. באותה תקופה לא ייחסתי לכך ממש חשיבות. לאחר טיול ארוך בדרום, חבר מהארץ יצר איתי קשר, והציע שניפגש בפושקר בכדי לחגוג את חג ההולי. לאחר ימים מפרכים של טיסות וסליפרים, הגעתי לפושקר מצ'נאי. למרות העומס בעיר והצפיפות, הצלחתי למצוא מקום בגסט האוס שבו הייתי בפעם הראשונה (סאי באבא דאגו). המקומיים הזכירו לי ללבוש בגדים לבנים לחגיגות וכמובן להביא שקיות עם צבעים. כמו כל ישראלי בהודו, גם בדוכני השוק יצא לי להתמקח על המחירים, דבר אשר השתלם בסופו של דבר לבעלי החנויות לאחר שהפצתי את השמועה לגבי המחירים הטובים. כשחזרתי לגסט האוס, העובדים הציעו לי לקנות קופסה קטנה של שמן קוקוס ולמרוח את השמן לפני הפסטיבל, דבר שיעזור להוריד את הצבעים מהגוף בקלות. בערב שקדם להולי, ההודים הציתו מדורה ענקית, לאורך כל הלילה (עד השעות הקטנות) הם זרקו קרשים, ענפים, בדים צבעונים ופיצ'פקעס משונים. הם לבשו בגדים צבעוניים, ורקדו במעגל מסביב למדורה. ביום של ההולי קמתי בשש בבוקר מרוב סקרנות והתרגשות, הגעתי במהירות לכיכר בפושקר, וראיתי כיצד המקומיים מארגנים את כל מה שהיה נחוץ לאירוע. לאט לאט, זרם של אנשים התחיל להגיע, הודים ותיירים, חייכנים ומאושרים, וככל שהכיכר התמלאה באנשים- כך המוזיקה גברה יותר ויותר. העוצמה של המוזיקה עלתה, ולמרות שאני חירש, הרגשתי את הבסים והוויברציות בצורה חזקה מאד. ואז התחיל הכיף האמיתי שלשמו התכנסו- זריקת הצבעים ומלחמות המים. כמובן שההודים התנפלו עלי, קרעו ממני את החולצה הלבנה (שבשלב הזה כבר לא הייתה לבנה) וזרקו אותה לשמים. במהלך כל היום, אני זוכר שלא הפסקנו לרקוד, להצטלם, לזרוק צבעים אחד על השני. הפגנת האהבה והחיבה הייתה עצומה, והאופטימיות בשיאה. בשקיעה, אנשים התחילו להתפזר, חלקם רעבים, שיכורים, שרופים מהשמש ומסטולים. אין ספק, חגיגות ההולי היו בלתי נשכחות מבחינתי, אני ממליץ לכל ישראלי להגיע לפושקר ולחוות את החוויה העוצמתית הזאת."      

 

כל מילה נוספת מיותרת. פושקר      

 

איתי, האמפי: " בכמה מילים- חוויה עוצמתית, צבעונית, כיפית ומטורפת. החג גורם לכל האנשים להתקבץ יחד, תיירים ומקומיים, ילדים ומבוגרים ופשוט לחגוג. אין הבדלים של קסטות ומעמדות, ובאותו רגע כולם הופכים להיות ילדים שזורקים צבעים אחד על השני, דבר שהחזיר אותי כמה שנים אחורה לילדות. חשוב מאד לבוא עם חלוצה ומכנס לבנים, כדי שהצבעים יתפסו ותהיה אפשרות לראות את ה"לפני" וה"אחרי". בהאמפי, החג נחגג במשך חצי יום, והאווירה הרבה יותר רגועה בהשוואה לפושקר (לא היו מסיבות). היה מדהים, בבוקר קנינו צבעים והכנו את "כלי המלחמה". לאחר החגיגות ומלחמות המים והצבעים, הלכנו לנהר המפורסם, וניקינו מעצמנו את הצבע. הנהר נצבע בצבעי הקשת- ללא ספק, חוויה מדהימה לחיים".

 

האמפי סטייל

 

שחר, נפאל:" את חג ה"הולי" ההינדי, חגגתי בעיר פוקרה שבנפאל בשנת 2014. שמעתי הרבה על החג הזה לפני, ידעתי שזה החג בו זורקים אבקות צבעים אחד על השני, אבל לא יכולתי לדמיין את האנרגיות שאני ארגיש ביום הזה. חג ההולי הוא החג שמסמל את סוף החורף וניצחון הטוב על הרע. זהו בין היתר גם חג האהבה. וכך הרגשתי, רחובות מלאים באנשים שמחים, אבקות צבע שנזרקות לאוויר. הילדים הקטנים בעיר רצים עם רובי מים מאולתרים מבקבוקי מים ומשפריצים לכל עבר אבקות צבע בהתלהבות ואילו המבוגרים שולחים ידם ללטף את הלחי עם אבקת צבע בברכת "happy holi" . החברים שלי ואני הצטיידנו בשקיות צבע ורובי מים בהמלצת החברים המקומיים, התהלכנו ברחובות והרגשנו כמו ילדים קטנים, ברוח שטות ואושר בלתי נגמר. אני זוכרת שברחוב הראשי בעיר, באזור התיירותי, הייתה צעדה ענקית ומוזיקה ודליים גדולים של מים. צבע ומים נזרקו לכל עבר, ואני הרגשתי אושר רק מעצם היותי חלק מהחגיגה הקסומה הזאת. לקראת אמצע היום הייתה הופעת רחוב של להקה נפאלית, הייתה התקהלות של אנשים מסביב, מה שכמובן משך גם את החבורה. הגענו לאזור וראינו קבוצת ילדים חוגגים ומשפריצים אחד על השני עם בקבוקי המים. החברים שלי ואני הסתכלנו אחד על השני ובהבנה עיוורת פשוט הגשנו לילדים את רובי המים שלנו. המבט על הפרצופים שלהם (כאילו קיבלו עכשיו אופניים חשמליות מתנה מאמא ואבא) צבט לי בלב מצד אחד וחימם אותו מהצד השני. רגע של התפכחות, היכולת לתת ולשמח אפילו עם הדבר הכי פעוט וחסר משמעות, אני הרי יכולה לקנות מאה רובי מים כאלה ולזרוק אחרי שעה, אבל בשביל הילדים האלה הרובים האלו היו משהו בלתי מושג. באותו רגע הבטחתי לעצמי להודות על מה שיש לי ותמיד לזכור גם לתת מזה לאחרים. חג ההולי, ניצחון הטוב על הרע."    

 

שליחינו בנפאל

 

שחף, אנדמן:"אנחנו החלטנו לחגוג את ההולי ברגוע בנוף גן עדן באי האבלוק באנדמן. לא יכולתי לבקש יותר מזה. בלילה שלפני המקומיים הקימו מדורה עצומה בחצר הגסט האוס שלנו והזמינו אותנו להשתתף בריקודים. למחרת בבוקר הטירוף התחיל. לקחנו את כל התחמושת שקנינו בשוק והתחלנו את מסע הכיבוש בצבע. הלכנו בחבורה של ארבעה חבר'ה ועשינו תחרויות צבע עם כל הילדים. העפנו צבעים על אנשים שנראו לנו נקיים מדי ועל אופנוענים ורוכבי אופניים. בכל חצר שבה השתוללנו עם הילדים, כיבדו אותנו בסוכריות ובברכות "Happy Holi" ואפילו נתנו לנו באחת מהן צלחת מלאה בגולאב ג'אמון. אחרי שהיינו מכוסים בצבע בכל חלקת בשר חשופה (כולל השיניים), חתכנו לחוף הים להוריד את הצבע. זה לא עבד. גם לא שבוע לאחר מכן. אבל המים הטורקיזיים נצבעו בצבעים יפיפיים! מה שכיף באנדמן, זה שאין קרחנות בלתי נגמרות. האווירה מאוד חיובית וביתית ואני שמחה שבחרנו לחגוג את ההולי פה ולא בפושקר למשל. מומלץ בחום לאוהבי השקט והאותנטיות!"

 

צבועים בכל פיסת בשר חשופה

 

כל אותם סיפורים יפים של מטיילים, רק ממחישים את העניין שהמיקום שבו נחגג החג לא באמת משנה כל עוד חוגגים! הפסטיבל מאפשר לחוגגים לעצור לרגע ולהקדיש יום שלם לערכים של שמחה, אופטימיות, אושר, צחוק ואהבה. הילד שנמצא בתוכנו מקבל ביטוי כאשר אנו מאפשרים לו להשתולל, להשתטות ופשוט לא לדפוק חשבון. לאורך השנים פסטיבל ההולי חרג מגבולות הודו ונפאל, ומדינות כמו גרמניה, ארצות הברית וברזיל אימצו אותו לחיקן. מי יודע, אולי יום אחד פסטיבל ההולי יבצע "עלייה" גם לישראל, וכך יאפשר לנו, הישראלים, הפסקה קצרה מהטירוף היומיומי שמקיף אותנו ויזכיר לנו לכבד את כל אותם דברים שנראים במבט ראשון פשוטים ומינוריים אך מתגלים כדברים החשובים ביותר.

 

גם בארה"ב זה תפס אז למה לא בארץ? צילום: ויקיפדיה