מנאלי

 

שלום לכולם!!

אני רוצה להתחיל בזה שאני מתגעגעת.

אחרי שאני כותבת וקוראת את המיילים שלכם אני מרגישה כאילו ממש דיברתי אתכם פנים אל פנים. ובגלל שלא בדקתי את המייל הרבה זמן, הגעגועים צפים ועולים…

מאז החזרה מהטרק פשוט לקחנו מנוחה של יומיים. היינו חייבות. אנחנו כאן לתקופה כל כך קצרה, אז יש מן לחץ להספיק הכל. רצנו מטיול לטיול, ושכחנו מהקטע של להתפנן על מרפסת של מסעדה ולשתות צ’אי, או תה בלי חלב, במקרה שלי…

אז ביום ראשון ושני עשינו בדיוק את זה. הסתובבנו בבאזר בלה, נפגשנו עם חברים נשכחים, סיימנו את הספרים ותכננו את הירידה למנאלי.

 

הירידה למנאלי!

שמענו כל כך הרבה סיפורי זוועה על נהגים נרדמים, נפילה מצוקים, טלטלה של 24 שעות והקאות… אבל באמת שזה לא נורא! ואפילו כיף!

הדרך היא הדרך הכי יפה בעולם!450 ק"מ של נופים משגעים. לא רציתי להירדם רק בשביל לצלם את הכל. (וגם בגלל שהג’יפ מעיף אותך לתקרה). 

יצאנו מלה בשש בבוקר ביום שלישי, לכיוון דרום. שכרנו ג’יפ יחד עם יעל ושירי, ועוד שתי שוויצריות מבוגרות, שנטל ומוניקה, שפרסמו מודעה ורצו גם לרדת למנאלי. אחרי שעה הגענו למקום שנקרא "העמק האדום". זה נראה כמו החולות הצבעוניים בהרי אילת, ויותר. הרים גבוהים בצבע אדום, מדשאות ירוקות, עדרים של סוסי פרא, ונהר אדום (!) שזורם באמצע כל זה. פשוט מדהים. בא לך לצאת החוצה, למלא בקבוקי חול, להירדם על המדשאות ולגור שם (רק אם היה אינטרנט..).

אחרי שעתיים כאלה, שכל שתי שניות צעקנו על הנהג שיעצור את האוטו לצילומים, יצאנו לנוף מדברי חום. שם הרשיתי לעצמי לישון- מעביר את הזמן יופי…

לאחר כמה שעות הנוף השתנה לנוף הלאדאקי המוכר יותר- הרים גבוהים ירוקים, פרחים, המון המון נהרות שזורמים במורד הגבעות המושלגות- יש להם המון מים! ואנחנו נוסעים על ההר בכבישים מפותלים שלא נגמרים.

ביום הזה נסענו איזה 9 שעות וישנו בכפר שנמצא בדיוק באמצע הדרך שנקרא סרצ’ו.

בכפר יש רק מחנות אוהלים שנועדו בדיוק למטיילים בין לה ומנאלי. הוא ממוקם ממש גבוה, בגובה 5000 ומשהו מטר, אז אין הרבה חמצן ונורא קר בלילה. השתדלנו לא לגעת בשמיכות ובמצעים, שלא מכבסים בין אורח לאורח, והשתמשנו במצעים מהבית.

יום אחרי המשכנו מוקדם בבוקר בנסיעה דרומה. עצרנו לאכול צהריים באיזה כפר שכוח אל, שכחתי איך קוראים לו. ישבנו במסעדת פועלים- דאהבה- ואכלנו אורז ועדשים מתוך צלחות פח, מסירים ענקיים שהאכילו חצי כפר. זה היה דווקא טוב אחרי כל הארוחות חטיפים של הדרך ולחם עם נוטלה… חוץ מזה שזה הרגיש מאוד מקומי…

משם היו עוד 60 ק"מ בערך עד מנאלי. טיפסנו עם הג’יפ לראש הרכס והגענו לכפר מלא בסוסים, שנועדו לטיולי רכיבה למנאלי. על ראש ההר נכנסנו לענן. בכלל לכל אורך הדרך העננים כאילו נחים על ההרים. אז לא ראינו ממטר, והרגשתי שהגענו לפסגת העולם.

כאן הדרך הייתה קשה. המון בוץ ושלוליות, עבודות בכביש, ים רכבים ומשאיות. והכי מפחיד- לא רואים כלום! אתה באמת לא רואה מה יש מטר ממולך. וכל זה תוך כדי נסיעה על הצוק…

חילקנו לפועלים שקיות חימום והמשכנו לרדת (מאוד לאט). כשהתקרבנו למנאלי התחיל לרדת גשם. בהתחלה טפטוף ואח"כ כבד, שלא מפסיק עד עכשיו! תוך כדי שאני כותבת הכבישים בחוץ מוצפים. זהו, יצאנו מהאווירה והמיקום המוגן של לאדאק, ועכשיו אנחנו בחבל הימאצ’ל פאראדש, עליו המונסונים לא פוסחים…

 

מנאלי מחולקת למנאלי העתיקה, שם רוב המטיילים ישנים, וניו מנאלי, שמזכירה את ניו דלהי, רועשת, מלוכלכת ומפוצצת חנויות.

מסביב למנאלי יש כפרים נחמדים. אתמול ישנו בושישט, שזה כפר שקט וירוק, שלושה ק"מ ממנאלי, מאוד אהוב על מטיילים. בין השאר בגלל הצ’אראס- סמים קלים.

ושישט זה כפר פיצי, שבו יש מעיינות חמים ומרחצאות ציבוריים. גברים מסתובבים בתחתונים ומתקלחים במים משותפים. עצמתי עיניים, והשתדלתי לא לצלם…

פה מתחילים להרגיש את הודו. זה אזור פחות טיבטי, אז אין יותר ג’ולאיי. נמסטה מתקבל בברכה.

ישנו במלון ממש נחמד שנקרא "סורבהי הוטל", יחד עם שירי ויעל, ושהיה ממוקם בדיוק ליד הקפה הכי טוב, ספא, מאפייה גרמנית ואינטרנט.

בערב שתינו תה בבית קפה על הגג, מלא כריות על הרצפה ושולחנות נמוכים, קטורת ופסלים הודיים. הקרינו סרטים על מסך פלסמה.

יש חשמל ומים חמים כל הזמן. הרגשנו שחזרנו לציוויליזציה. אין יותר מקלחות בהוט בוקט ופנסי ראש!

כאן אני רוצה לומר תודה מכל הלב ללונלי פלאנט מהדורת 2004 בעברית ולאתר למטייל על כל ההמלצות החמות שרובן התבררו כנכונות! היה שווה לשבת מול המחשב.

 

היום בבוקר קמנו בתשע, וכמו סבתות אמידות מצפון ת"א פתחנו את הבוקר בפנקייק בננה על גג המלון. אח"כ קבענו מסאג’ הודי בספא… המחיר כל כך זול שזה מגוחך. בגלל שהייתה להם רק מסאג’יסטית אחת, סיכמתי עם עדיה שהיא מקבלת את הגבר. לא שיש לי משהו נגד גברים הודיים, אבל ההודים כל כך מתרגשים אפילו מחיוך, אז לא ידעתי מה ליטופים בגב התחתון יעשו…

איך שנכנסנו לחדר הריחני עם הדיסק של המוסיקה שאנטית שנתקע כל שניה, ההודי הגיע ישר אליי! התחלתי לצחקק ואמרתי לעדיה: "זה לא אמור להיות הפוך?" 

אבל היה מאוחר מדי, השמיכה נמשכה ממני ולא היה נעים לי להחליף. זה היה המסאג’ השני שלי בחיים, ומזל שלא הראשון. אי אפשר באמת להירגע. הגוף הופך למרגרינה אבל הראש כל הזמן עסוק ב-"מה הגבול להטרדה מינית?" והאם אפשר בכלל להתלונן על משהו? הרי שילמתי למישהו כדי שייגע בי. חוץ מזה, פה זה הודו. מה רמת המודעות…?

אבל באמת, היה שווה, כל השרירים התפוסים מהטרקים השתחררו, וכל הקליקים האפשריים מכל מקום בגוף פוצחו…

 

היום ב12 בצהריים לקחנו מונית עם החברות וחיפשנו ביחד גסטהאוס באולד מנאלי. אחרי הרבה סיבובים בגשם, ובעזרה רבה של נהג מונית סבלני, הגענו לדרגון גסטהאוס. לא נשארו חדרים זוגיים, אז החלטנו לישון ארבעתנו בסוויטה מגניבה (ויקרה).

קומה תחתונה מיטה זוגית ענקית, שירותים ומקלחת באמת נקיים, ארון גדול, טלוויזיה עם ערוץ סרטים. קומה שניה שני חדרים עם מיטה בכל חדר. מזל שהגענו מלה לכאן ולא להפך.

יוצאים למרפסת ורואים, מעבר לבתים המוזנחים, הרים ענקיים וירוקים, לפחות עשרה מפלי מים, והמון מטעי תפוחים. התפוחים פה נראים כל כך טוב, והרבה זמן לא אכלתי פרי…והם באמת יותר גדולים ויותר אדומים. כאליו הפרי האסור שאסור לנגוע בו… אני כל הזמן מזכירה לעצמי את החיידק שחטפתי וחמישה ימי אנטיביוטיקה. האם זה שווה את זה? ואולי הפירות לא באמת מזוהמים ומושקים במי גשמים טהורים…

אם לא היה אכפת לי מקלקולי קיבה הייתי חוגגת ולא מסתפקת רק באורז ותה בלי חלב. יש פה קינוחים מדהימים, שייקים ובשרים. השאלה איפה עובר הגבול בין להנות מהחוויה המקומית, ובין לשכב במיטה כל היום מת מייסורים. בלה פגשנו בריטי אחד שבא לשלושה שבועות, ושבועיים מתוכם לא היה מסוגל ללכת יותר מהמרחק בין המיטה לשירותים.

 

השבוע שנהיה במנאלי מתוכנן לטיולים של יום אחד, אולי לכפר נאגאר או לפארק הלאומי שנמצאים מסביב. אבל בעיקר לקניות. סוף סוף אפשר לעשות קניות, הכל בחצי מחיר מלה. ולארבע בנות זה מצלצל מצוין. ממש כמו גלגל תפילה לנזיר טיבטי…

יש פה אפילו סקייפ עם מצלמה! אמא, את תהיי מאושרת.

יש כל כך הרבה מקומות שאני רוצה לראות וכפרים ומוזיאונים ומקדשים, אבל חייבים לחלק את הזמן ולזוז ממקום למקום. אי אפשר למצות את הודו גם ב-10 ביקורים. טיול של חודש וחצי זה כלום!

 

אני בטח אכתוב בקרוב. האינטרנט נמצא שני מטר ממני. בבקשה תכתבו לי מה הולך בארץ ואצלכם.

אוהבת המון