קאסול

הי

לא כתבתי הרבה זמן כי לא היה הרבה מה לספר.

עכשיו אחרי שחזרנו מלאדאק וירדנו למנאלי והסביבה, אנחנו עושות פחות טיולים, אבל נהנות יותר מהאווירה, מהאנשים ומהקניות. 

קניות!

קניתי כל כך הרבה! מתנות ל-30 אנשים, ופוצצתי עד אפס מקום את התיק המתקפל שהבאתי במיוחד מהבית..

שלושה ימים רק הסתובנו בשווקים של מנאלי עם רשימת המתנות. סריגים, חולצות, גרביים באולד מנאלי, בדים צבעוניים, צעיפים, ואפילו תפרנו פנג’אבי בניו מנאלי.

 

הלכנו לחנות שנקראת "גולאטי", ומסרנו לתופר את הבדים היקרים שרכשנו (למכנסיים קניתי בד בורדו ולחולצה בד קרפ בצבע קרם, עם תפירת פשמינה אמיתית! וואו!) כל המוכרים מתגאים בבדי הפשמינה שלהם. רק מזכירים את המילה הזאת והמחיר קופץ ב200 אחוז…

התופר, שנראה ממש דמות מסרט מצויר, עם זקן לבן ארוך, טורבן של סיקים, ואפילו פגיון על המכנס, עשה רושם רציני ביותר! ולכן הסכמתי עם כל מה שאמר.

 

התוצאה, יום למחרת, הייתה נוראית! קודם כל הוא התבלבל במידות שלי ושל עדיה, וכך קיבלתי מכנס מערבי מאוד, עם כיסים, צמוד לחיים! החולצה יצאה מן גופיה קצרה רגילה..

ממש התאכזבתי , ונופפתי לעבר הבנות שלו שלבשו פנג’בי מושלם- טוניקה רפויה ואוורירית באורך הברך, מכנסי שק, ושל תואם.

"כזה בדיוק אני רוצה" אמרתי לו. "אם הייתי רוצה מכנסיים וחולצה הייתי קונה בישראל. אולי אני בלונדינית, אבל אני רוצה פנג’אבי אמיתי"

המוכר השתכנע ולקח מה שנשאר מהבדים. אני מקווה וגם מעניין אותי לראות, מה ייצא כשאני אחזור למנאלי.

 

בינתיים נסענו עם שירי ויעל, ועוד שני סטלנים שהן משכו מבית קפה באולד מנאלי, לקאסול, שזה כפר קטן מפוצץ בישראלים!

חשבתי שבמנאלי היה גרוע, אבל כאן בכל מקום יש "סמי בורקס", "שמעון מלך הפלאפל", "הכביסה של מוטי- טוב וזול", אני משתגעת! זה כמו לטייל בארץ.

הישראלים שולטים פה.

יש הודים שלמדו עברית מהתיירים ומדברים ממש שוטף. הם מבינים כל דבר שאתה אומר, בעיקר סלנג…

 

אם במנאלי רואים את זה בקטנה, פה זה ממש בולט. עשבים בכל מקום! אתה יושב בבית קפה בבוקר, כמו היום, וכולם מגלגלים.

הישראלים מגלגלים, המוכרים בדוכנים מציעים לך ג’וינט, ואפילו בעלי הגסטהאוסים יושבים, משחקים קלפים ומחששים. אפילו לפתוח את הסתימה בשירותים הם לא הסכימו. הם פשוט היו הפוכים.

אנחנו הלכנו לגסטהאוס ממש נחמד וזול יחסית, עם טלוויזיה וממיר!

היום בוקר אכלנו בבית קפה, ומצאנו ישראלי סטלן, שמטייל בהודו כבר 8 שנים. הוא "לא אוהב לרוץ ממקום למקום" ו"מעדיף לספוג את האווירה ולהתוודע לאנשים ולתרבות" או במילים אחרות- להתוודע לכל סוגי הג’אראס הקיימים באזור. אנשים כאלה פשוט מגעילים אותי. אני יכולה להבין שבאים לטייל בהודו ומעשנים קצת בשביל החוויה, אבל לא לטייל, לא לראות נופים, ולא להיכנס למקדשים? יש כאן אנשים שנתקעים בקאסול חודשים! הם רק יושבים בבתי קפה ומעשנים כל היום. למה אתם בהודו? לא מעניין אותם כלום חוץ מזה.

הישראלי החביב, בן 33, עשה לנו סדנא מקיפה על סוגי החומרים, הנייר, ותורת הגלגול. על החלק המעשי ויתרתי… 

 

אתמול, בדרך לקאסול ארגנו דרך החברת נסיעות, לעצור בדרך בכפר ג’אנה, שם יש מפלים. שתינו צ’אי בזולה מאולתרת ממש על המפל, והמשכנו לכפר נאגאר. כולם חיכו לנו בג’יפ, ורק אני ועדיה ירדנו לראות את הגלריה של ניקולאי רוריך שהיה אומן רוסי מעורר השראה. אכלנו צהריים בטירת נאגאר, שנשקף ממנה נוף מדהים, והמשכנו לקאסול.

היום בבוקר לקחנו מונית לכפר מאניקאראן, שנמצא 4 ק"מ מקאסול. רצינו להיכנס למרחצאות עם המעיינות החמים, אבל כשראינו את רמת הנקיון התחרטנו, מה גם שהיה חם, אז הסתובבנו בשווקים וקנינו המון שטויות קטנות, 5 רופי לאחד, שייכנסו לתיק מתנות המפוצץ ממילא. איך אני אסתובב עם 3 תיקים עכשיו??

נכנסנו למקדש שיבא בכפר, וראינו איך מקומיים קונים שקיות אורז ומבשלים אותו בתוך המעיין. מאמינים שלמים יש סגולות מרפא.

צילמתי המון, ואפילו עצרו אותי שתי נפאליות קטנות ורצו להצטלם איתי…הפכתי להיות אטרקציה. הרגשתי כמו קוף ולא כמו אשכנזיה מצויה, אבל הן היו ממש נחמדות אז גם אני צילמתי אותן בחזרה…

 

אני שוקלת הארכת טיול, אולי אמא תצטרף (הלוואי) ונוכל להמשיך לטייל בעוד אזורים בהודו. בינתיים נמשיך לטייל, בטרקים, לכפרים בסביבה, או שניסע לדרמסללה.

 

נשיקות

 

שנשן