מכל סוגי המטיילים בעולם, אלו שחוזרים מהודו הם הכי גרועים- חופרים, מנג'סים ובעיקר נראים רע. טיילתם בהודו? לבריאות! אני הייתי בפיג'י, רוצים להתחיל במלחמה?!
מאת: תומר אסולין
"עשית טיול?", כל אחד מאיתנו מכיר את השאלה הזאת, כל אחד שמע אותה כמה פעמים בחייו ולרובנו יש תשובה, לעיתים – לא נגמרת. מהרגע שהחלטת לצאת לטיול הגדול שלך, אוטומטית הצטרפת לקהילה מדומיינת של אנשים שאפשר לכנות אותם- מטיילים, מוצ’ירלים, בק-פקרים, מה שתבחרו.
אתה יודע שלא תוכל להתקיים בשיח החברתי המקובל אם לא רכשת כרטיס פתוח ל"טיול הגדול". במידה מסוימת היכן טיילת היא שאלה לגיטימית אחרי "איפה שירתת?".
קהילת המטיילים תופסת נפח עצום באג’נדה הישראלית, זאת שדוחפת אותך לצאת מגבולות המדינה ולהשתחרר מאותו עול כבד שרובץ עלייך מהיותך בן 18 ועד אין קץ. הקהילה שהייתה שמורה פעם ליוצאי צבא, הלכה וגדלה לה למסיימי תואר, טיולי משפחות, ירח דבש וטיולים עם הורים.
לכל אותם מקומות מגיעים אותם מטיילים כמו משוכפלים, מצד אחד מתערים עם בני המקום בקלות רבה, ואף שואבים חלק מסממני התרבות ומצד שני נסגרים בקומונות ישראליות המבטיחות חמימות וקרקע נוחה למטצרפים החדשים.
הדכאון שאחרי הטיול הגדול
האמת, שזה לא משנה איפה טיילת – אוסטרליה, תאילנד, דרום –אמריקה, או הודו. יוצאים מן הכלל אלו מטיילי "אירופה הקלאסית" – כריתים אכן נמצאת במה שכונתה פעם יוון העתיקה אך בינה לבין הקלאב מד של היום, אין שום דמיון.
גם הסימפטומים של יוצאי הטיול הינם דומים להפליא, זה פשוט מאוד, כולם חוטפים את הדיכאון של החיים שלהם דקה אחרי שהם נוחתים בארץ. מבול של שאלות קיומיות נוחתות על ראשם – "מה אעשה עכשיו?" "מה עם פסיכומטרי?" "חייב למצוא עבודה וכיוון בחיים".
ככל שעובר הזמן, הגעגועים לתקופה הכי נהדרת בחיים גוברים, ומה שנשאר זה לצפות בתמונות נוסטלגיות ולאמץ בכוח את הזכרון. נחמה נוספת היא בדמות אותם חברים שנשארו גם אחרי הטיול והמפגשי אזרחות איתם מציפים רגעים מצחיקים ומרגשים.
הודו – ישראלים בכל מקום
ישנו מקום אחד אליו סטטיסטית רוב המטיילים נוהרים אליו, אותו מקום מאגי וקסום המושך אליו כבר עשרות שנים עדר של מטיילים ישראלים שמחזיר אותם שונים, רגועים, חלקם "מפולפים" ובעיקר "מסמורטטים".
בוודאי הבנתם לאן אני חותר, ואכן הודו מכילה בתוכה את קהילת המטיילים הגדולה והוותיקה ביותר. אותה תת-יבשת מיסטית וקסומה שאפילו למלך אחשוורוש היה עניין בה, גרמה לאלפי ישראלים מאז ומעולם לנהור אליה בכל עונה נתונה.
עשה לי טובה אני על אדום לבן, זרוק לפה 200 גרם קשיו.
בכל זאת עברו השנים וקהילת המטיילים צמחה והתרחבה וכך החליטו קהילות מטיילים אחרות לראות גם מה קורה בצד השני של הכדור- כך גילינו את דרום אמריקה, הגזמנו עד אוסטרליה, הלכנו לראות זברות בספארי בקנייה והופעמנו מהידיעה שהאפריקאים חולקים איתנו את אותו קו משווה.
למען ההגינות אומר כי לא ביקרתי בהודו וגם לא צפוי לי ביקור בקרוב. אין לי ולו דעה אחת על החוויה ההודית. את דארמסלה, רישיקש, גואה ובומביי ראיתי רק מתמונות ואכן יש לומר – כולכם הצטלמתם ליד פרה ואתם רשאים להתקדם!.
מעניין אותי רק להבין דבר אחד – מה גורם לכם מטיילים קסומים לחפור, לאכול את הראש, לספר ולתאר ללא סוף, בכל רגע נתון על ההודו שלכם! למה רק אתם, כן אתם, לא מסוגלים להשאיר את הודו מאחוריכם ולהמשיך הלאה בחיים??
חזרתם לארץ? תחליפו מלתחה, זה מביך !
מה גורם לכם לחזור עם ערמות של סמרטוטים ולהסתובב ברחובות כאילו אתם פליט טיבטי? מה למען האל הכל יכול בודהה גורם לכם להאמין שנקודה על המצח תעיד משהו על השינוי הדרמטי שעברתם בחייכם?! לא הבנתי ולא אוכל להבין זאת לעולם.
אם נסחפתם בתורה ההודית השלמה למה אתם גם לא רוכנים על ארבע בקרן הרחוב ואוכלים מקערה ביד ימין ומנגבים בצד שמאל? או שזה ההפך?
איזה סארי יפה. תגיד, יש כזה גם לגברים?
אני בטוח שאין על הנוף בבאגסו ועל המדיטציה ברישיקש, וגם אין אף חוויה בעולם שיכולה להשתוות לטבילה בגנגס. אך בין זה לבין התמכרות ליוגה ומדטיציה בתוך העיר כשכל הרחוב מצפצף לך מתחת לחלון – יש מרחק גדול.
האסון נורא עוד יותר כאשר אתה נקלע לסיטואציה בין שני יוצאי הודו, אז מתחיל הר הגעש להתפרץ וכמות החלפת המידע והחוויות שוברת שיאים שבן אנוש יכול להכיל.
מתי תפנימו שכולכם הייתם באותם מקומות, ישנתם באותם מחראות ואכלתם את אותו האוכל? באיזה שלב תבינו שאופנת הבזאר שאימצתם לעצמכם לא עושה חשק להיות בסביבה שלכם. תרשו לי- זה לא מעניין וזה לא מושך וגם לא פגשתי אף חבר כזה או אחר שגרם לי לרצות לכתת רגליי לרג’סטאן אחרי שהשיער שלו החליד ואצבעותיו השחירו.
תחסכו מאיתנו סיפורים רוחניים על הודו
אתם רוצים לחזור להודו שיבושם לכם, אתם רוצים לפתוח עוד קורס יוגה- בהצלחה, אתם מאמינים שהודים חיים הכי טוב- בסדר, אבל תניחו לנו, אלה שחשקו במקומות אחרים על מפת האטלס ולא חזרו עם תליון אבורג’יני, לא מסתובבים עם סומבררו וגם לא מתגאים שיש להם חברה תאילנדית. הם טיילו, שמחו וכששואלים אותם שאלה הם עונים, לא חופרים!
שומע? אתם התבלבלתם, אני הזמנתי חתול בשק.
הבעיה שלי היא בייסודה עם הקהילה הרחבה של מטיילי הודו ולא עם המקום עצמו, מבחינתי מה שקורה שם שישאר שם. ואל תדחפו לי בכוח לפנים את השל המזעזע שרכשתם שם ולא מכנסיים רחבות, למען השם! גם לא יזיק אם תפנימו שזה לא יעזור לכם בחיפוש עבודה גם אם אתם סוללי כבישים. תנו לי לחדש לכם משהו- ניו זילנד זה מקום מאוד רגוע ושליו ואני לא זוכר שמישהו ייבא משם ציפור קיווי.
בכל זאת, אני מוכיר את המורשת התרבותית העצומה שמטיילי הודו הביאו איתם ועוד מביאים. אין ספק שסצנת הטראנס קפצה לכאן היישר מגואה, תורת הטנטרה, היוגה והמדיטציה כולם הגיעו מהמזרח הרחוק עוד בימים שראשוני המטיילים נתפסו כהזויים.אני גם מאוד מחבב את ההודים, בעיקר אם מוסיפים להם קארי.
דעו לכם שלהודו יש עוד הרבה מה להציע מעבר למוכר ולחרוש. קריקט למשל, למה את זה לא מביאים לארץ?
לסיום הנה רעיון נוסף, בפעם הבאה שתטוסו להודו תקפצו לבוליווד- זוהי תעשיית הסרטים מהגדולות בעולם!
אומרים שהם נורא נחמדים וגם נותנים לבקר, אולי אפילו תזכו לקפץ באיזה קליפ אדיוטי או סתם תנענעו את הראש, ואולי תראו איך נראית תרבות הודית ב-2012. בשביל לראות כפרים עזובים ושקטים אפשר לנסוע שעתיים צפונה- לירכא. אין פרות, אבל יש עיזות.