איך הקורונה החזירה את יונה הביתה

כתיבה: יונה רוט | עריכה: סיגל קריב

לפני כמה חודשים, כשרק שמעתי על הקורונה, לא נתתי תשומת לב רבה לנושא והרגיש לי כה רחוק מהמציאות של הודו והמקומות שכוחי האל – או במקרה של הודו שכוחי האלים – אותם אני מחפש, אך הקורונה צברה תאוצה וכך גם הדיון עליה, כשהגעתי לגואה זה כבר היה בלתי נסבל, נדמה היה שזהו נושא השיחה היחיד והיו שלוש אפשרויות:

 הראשונה, היא שיש לך טיסה עוד כמה ימים – אם בגלל הקורונה, או אם בגלל שכך או כך היית אמור לחזור ארצה מתישהו בקרוב.

האפשרות השנייה, היא שאתה מתלבט ,ובלחץ ההורים בודק טיסה כל רגע שלישי ועתיד ההרפתקה לוטה בערפל.

האפשרות השלישית, היא של הרומנטיקנים, המתכחשים לריאליות ועבורם אין אפשרות כזו של לחזור  ויש להישאר בהודו באש ובמים.

אז אני החלטתי להישאר, אבל העיסוק סביב הקורונה יצא מכל חור והחלטנו, אני ועוד שני חברים לכבות טלפונים, לצאת למסע צפונה עם הואן ולשכוח את העובדה שיש מחלה מסתורית שזורעת פאניקה בכל .

וכך באמת היה. ארזנו את כל מה שצריך, תיאמנו ציפיות ויצאנו מגואה לכיוון צפון , בערב הראשון במדינת מהרשטרה (אשר מאוחר יותר התברר לנו, שהיא המדינה בעלת אחוז הקורונה הגבוה ביותר והמקור לנגיף בהודו) מצאנו חנייה על חוף פסטורלי,  תלינו ערסלים ופתחנו מחנה.

 

 

בשעת לילה לא מאוחרת, הגיעה ניידת משטרה מלווה באמבולנס וכולם עוטים כפפות ומסיכות ובחלוקים לבנים, בדקו את הדרכונים שלנו ועשו לנו בדיקה מאוד שטחית בתוך האמבולנס.

 

 

הם מאוד התרגשו לראות אותנו ומצד שני אנחנו לא התרגשנו  – לאור המצב הביזארי. אבל בסוף נראה שהם בסך הכל רצו להצטלם איתנו וגם לנו יצאו כמה תמונות מהמפגש הלילי.

 

 

בערב שלאחר מכן, הרחקנו לכת אל תוך חלקה המזרחי של המדינה, הרחק מגושי ההתיישבות וחוף הים, ואכן מצאנו חנייה ללילה, במקום בו אף אחד לא יראה אותנו ואנחנו לא נראה אף אחד. גם קליטה לטלפון לא היה במקום. למחרת היום, לאחר ניסיון לטייל בשמורת טבע סגורה עקב הנגיף –  והרבה מבטים חושדים לעברינו מהמקומיים, התקשינו למצוא מקום להחנות את הואן ולהעביר את הלילה – ולבסוף עם אור אחרון, מצאנו שדה חצי חרוש באזור כפרי נידח.

 

 

באותו שלב גם מצאנו קליטה ושני החברים שאיתי פתחו את הטלפונים והחליטו שעליהם לשוב לישראל וצ'יקצ'ק סגרו כרטיס. השיבה ארצה בעבורי עוד נראתה רחוקה, לא הסכמתי לתת לקורונה להשפיע עליי. ממש באותו הלילה, בשעה די מאוחרת כשאנו בשיא הבישולים, משום מקום הופיע המון זועם, ממש כמו בסרטים – עם קלשונים ופנסים, מלווים במשטרה, שפקדה עלינו בגסות לקפל הכל ולהראות להם דרכונים תכף ומיד. חייב לציין שזו .. אחת הפעמים היחידות שחשתי אווירה אלימה בהודו.

אחרי שבמהירות קיפלנו את כל מה שפרסנו וקטענו את הכנת האוכל, נאלצנו לנסוע אחריהם לתחנת המשטרה כי הדרכונים היו בידיהם. בתחנה, לאחר חקירה שהתחילה קשוחה ומאיימת אך נגמרה בצחוק וחיוכים לכל (התברר שהשוטרים היו מאוד נחמדים, הודו אחרי הכל..)

 

 

 

 בילינו את הלילה בחנייה של תחנת המשטרה ותלינו ערסלים בין הואן ליתר הרכבים המוחרמים.  בבוקר חשבנו שזהו זה, אך הם לקחו אותנו לבית החולים המקומי ושם נבדקנו עוד פעם ואף הטונים עלו במקצת כשהם ביקשו לקחת לנו דם ואנו סירבנו בתוקף. באיזשהו שלב, הם העלו אותנו לחדר המנוחה של הרופאים על גג בית החולים ואמרו לנו להיערך לבידוד של 14 יום באמצע שומקום, כשלשני החברים טיסה יומיים לאחר מכן.

 

הם התייחסו אלינו יפה והביאו לנו מיץ וארוחת בוקר והיו מאוד רציניים לגבי ההצעה – שבתחילה נשמעה מפתה אבל בחייאת 14 יום כאן? אחרי 4 שעות הם הבינו שזו לא באמת אופציה אפשרית ובדיוק צלצל הטלפון מהשגרירות שהתערבה. הם הביאו לנו את הדרכונים בחזרה, בפרצופים ספק חושדים ספק מתנצלים – ושחררו אותנו לדרכינו. מזל שהיינו רק במרחק שש שעות ממומבאיי – לשם היינו צריכים להגיע.  לי לקח עוד יום או יומיים להבין שלא כדאי להישאר פה בכל מחיר והרי הגעתי להודו בעבור חופש אשר נהיה מצרך נדיר יותר ויותר. מצאתי בעל מלון נחמד שישמור לי על הואן עדלאיודע, שלפי המבט בעיניים סמכתי עליו שלא ירמה אותי. או אם כן ירמה, יעשה זאת בסטייל.  נפרדתי מהואן  – שהיווה לי בית לארבעה חודשים – מוקדם משציפיתי וכעבור יומיים כבר חזרתי ארצה – וכבר מחכה למסע הבא…