אריאל שפיגל מספרת לנו על הנסיעה שלכל הדעות היא הרפתקאה בפני עצמה – מלה למנאלי. איך פחדה למות, בעודה מרגישה הכי חיה שיש. בכתיבה מופלאה ומרתקת, הרגשנו יחד איתה שם...הצטרפו לנסיעה
כתבה: אריאל שפיגל
חברה כבר חיכתה לי במנאלי, רק 20 שעות נסיעה הפרידו בינינו. נסיעה שבחיים לא אשכח.
מיניבוס אחד של 20 מקומות, קטן וצפוף, כולם גברים מלבדי ומלבד עוד הודית אחת. לא הכרתי אף אחד שיחלוק איתי בנטל הנסיעה המפחידה הזאת.
כבר הגיע ספטמבר, הסופות התחילו, יחד איתם ניתוקי הווייפי והחשמל, והעונה בלה עמדה להיגמר. הייתי שם חודש ומזג האוויר דחק בי לעזוב, או להיתקע שם בניתוק מהעולם, מי ידוע כמה זמן. טיסות התבטלו וסיפורים על מפולות סלעים שנגרמות מהגשמים, כבר עברו בין כל האנשים, ולכל אחד דעה אחרת:
לחכות עוד כמה ימים שיירגע? לא לחכות שיחמיר ולהתחפף עכשיו?
אני זוכרת כמה חיפשתי תשובות אצל אחרים, מישהו שיגיד בוודאות מה התשובה הנכונה, סוכני נסיעות, מטיילים ותיקים, חברים; מישהו שיגיד לי מה לעשות.
אבל אין, וולקאם לטיול הגדול דארלינג, ההחלטה אצלי בידיים, לשים את כל האופציות על מאזניים ולהחליט: אני נשארת או מתקדמת?
״וולקאם לטיול הגדול דארלינג, ההחלטה אצלי בידיים״
החוויה האישית שלי, גרמה לי לתהות מה החוויות ההזויות שקרו לעוד מטיילים בהודו. תוכלו למצוא את התגובות ההזויות לשני שירשורים כאן וגם כאן, והאמת שהופתעתי מאוד מההיענות! מה שפחות הפתיע אותי היה לראות שהרבה מהחוויות באמת מסתכמות בדברים דווקא רגילים כמו ״נסיעה על הטוסטוס״ או ״חציית כביש״.
זה מעניין שבמבט לאחור, סיפורים שיכלו להיגמר ממש רע, בעניין של נטו מזל – היום הם סיפור משעשע.
אז החיים הם הימור, לכאן או לכאן. אז הימרתי וקיוויתי לטוב.
הפחד היה רלוונטי מתמיד – כמה ימים לפני כן נהרגה מטיילת ממפולת סלעים בדיוק במסלול אותו עמדתי לעשות בעצמי.
הרגשתי שאם אסע, זה יהיה להתגרות בגורל.
מצד שני, שנים אחר כך, יום בהיר בפלורנטין, יצאתי מהדירה שלי ו20 ס״מ ממני התרסק על הרצפה עציץ ענק. מספיק שהייתי עוצרת להוציא אוזניות מהתיק כדי להצטרף לג׳ימג׳ומים של קורט הנדריקס ואיימי (איזה שילוב מעניין לג׳אם!) לנצח נצחים בגן עדן.
אז להתגרות בגורל? בחייאת, לפעמים נראה שהוא זה שמתגרה בנו, ומי שהיה בהודו יודע שאין מקום שעושה את זה טוב יותר ממנה…
אז כל מה שנותר זה באמת, לקוות לטוב.
זה היה הזוי, שלא לומר מפחיד, כבר מרגע האיסוף, ללכת בלילה לבד לנקודת המפגש בה המיניבוס מחכה זו לא חוויה נעימה, בטח לא כשהיא מלווה בחרדה לא למצוא את התחנה הארורה ולפספס את הנסיעה.
אבל מצאתי. וחיכיתי. כמובן, זמן הודו זה זמן הודו. וחיכיתי וחיכיתי. ובסוף, אחרי שכל הנוסעים סיימו להתכווץ במיניבוס, יצאנו לדרך.
הנהג היה על אופיום. זו כבר התחלה טובה לא?
אני לא יודעת איך לתאר את הדרך הזו למי שלא עשה אותה מעולם. הנסיעה מלה למנאלי, היא אחד הדברים היפים שראיתי בחיים שלי. בהתחלה נוסעים בחושך וקופאים מקור, וזה פחד אלוהים, אני לא מצליחה לראות איפה אנחנו מלבד השלג שהפנסים של המיניבוס חושפים כל פעם קצת.
נהדר! הנהג עייף ומסומם, וגם בלי זה הוא נוהג כמו מטורף, חושך, לא רואים כלום, ככל הנראה אנחנו נוסעים בקצה של הר או משהו ויש לידנו תהום ענקית שאי אפשר אפילו לראות, חבל, אם ניפול לפחות הייתי נהנת מהנוף. וכל זה בלי לחשוב על מפולות הסלעים שמהוות איום רלוונטי במיוחד. סך הכל כיף גדול.
אני נשבעת, פעם ראשונה בחיים שלא הצלחתי לראות את העתיד. ניסיתי לדמיין את ההגעה למנאלי ולא ראיתי כלום בעיניי רוחי מלבד שחור.
מצאתי את עצמי מהר מאוד שולפת מהתיק הקטן ספרון תהילים שסבתא נתנה לי.
לא יודעת במה אני מאמינה. מאמינה שסבתא נתנה לי חפץ שהיא מאמינה שישמור עליי, ואני מאמינה בסבתא שלי ובאהבה שלה. ואולי לפעמים זה מספיק בשביל להיות שמורים, או לפחות, להרגיש קצת יותר בטוח. הצמדתי את הספרון ללב וניסיתי להירדם.
לאט לאט השמש עלתה והדרך התגלתה, כל כמה קילומטרים נוף מתחלף, כמו שכל כך אופייני להודו, משלג לצמחייה ירוקה, מהרים לעמקים, כל כך הרבה צבעים וטקסטורות – ויחד עם זאת, קשה לנשום סדיר עם פיתולי הפתע של הנהג ולמה לעזאזל אתה נוהג כל כך קרוב לקצה למה! לא לימדו אותך בשיעור זה״ב שעדיף לאבד רגע מהחיים מאת החיים ברגע???
אני בחורה מעופפת. כילדה קרה שחצתה את הכביש בלי להסתכל כמו הסבתא עם הצרצר במולאן, ואולי באמת מישהו משגיח עליי, ואולי זה סתם פוקסים, ובעיקר – אי אפשר לדעת.
אבל אין ספק שהנסיעה הזו חרוטה לי חזק בזכרון כחווית ה-״וואו, יכולתי למות בקלות״ הראשונה שלי. כי לחצות את הכביש בלי להסתכל, בואו נודה בזה, זה חוסר אחריות שלי. אבל להתנייד במדינה ממקום למקום, זה משהו שגרתי, רגיל, והזוי לחשוב שמשהו כל כך שגרתי ורגיל הוא גם כל כך מסוכן באותה נשימה.
בין האימה והפחד היו גם חוויות מצחיקות, למשל, למצוא מקום נסתר להשתין כשכולם מסביבי גברים וכל מה שיש בנמצא זה רק שלג שטוח – מאתגר.
וכמובן, היופי שראיתי, כמו החזיר אליי את כל החמצן שהקרבתי לטובת הפחד.
נו, עוד ניגוד שהודו טומנת בחובה.
ריגוש ופחד, הומור ואימה, חיים ומוות.
כנראה שכל הזמן צריך להיות איפשהו באמצע, ושאין דרך אחת ודאית להישאר באיזון – לפעמים צריך לבחור לכאן או לכאן ופשוט לקוות לטוב, כי אין הרבה ברירות.
מה שבטוח, אף פעם לא מזיק למצוא משהו להיאחז בו, כמו ספרון קטן או שדות ירוקים מחוץ לחלון.
כשהגעתי למנאלי נישקתי את האדמה. ברצינות. זה הרגיש כל כך מתאים ונכון ונחוץ, פשוט כל כך אהבתי את הקרקע באותו רגע, כל כך אהבתי לגלות איך נראה קצה הדרך האיומה והמדהימה הזו.
ואז פיציתי את עצמי במלא באנופי. 🙂
