אינדיה אקספרס: פרק ראשון

כתב: שי ברמלי | עריכה: סיגל קריב

 

ברוכים הבאים לפינה שלי, אינדיה אקספרס, בה אשתף אתכם בכל מה שעובר עלי, לקראת ובזמן המסע האישי שלי שיתחיל בדלהי ויסתיים בורנאסי, כשאת כל הדרך אני עושה רכוב על ריקשה הודית. אל המסע אני יוצא עם מני, שמלבד היותו חברי הטוב, הוא גם במאי דוקומנטרי רגיש וזו הפעם הראשונה שלו בהודו. את הקטעים שיצלם, נערוך ונצרף לבלוג כך שתוכלו להרגיש ולהתרגש יחד איתנו במסע חוצה הודו במהירות שיא של 50 קמ"ש!

 

בתמונה: נהג הריקשה הראשון שלקח את שי בהודו

הכל התחיל מזה שבתחילת חודש פברואר חגגתי יום הולדת 40, נקודת ציון טובה בחיים להביט לאחור ולעשות חשבון נפש. מי שמכיר אותי יודע, שהתחקיר היה מהיר, שיטחי ומתפשר. סך הכל סוכם ביני לביני, שהיו אחלה 40 שנים, שיש עוד טיפה עבודה, בעיקר בכל מה שקשור לכרס הקטנה שצמחה לי.

אז אחרי חגיגת יום ההולדת שערכה לי אלה (בתי בת השנתיים וחצי) – חגיגה שהחלה ב – 5 בבוקר כשהיא ומיקה (בתי השנייה בת שנה) התעוררו וכללה להרים את עצמי בכיסא, ללבוש זר פרחים, לאכול חמש חתיכות מעוגת הצעצוע שלה – העשויה עץ  -ולשיר ״היום יומולדת לאבא״ בלופ, כשבליבי אני מתפלל שהשעה 7 תגיע ואוכל לקחת אותן לגן ולגאול את עצמי מהחגיגות הכי מעייפות שהיו לי מאז יומולדת 25 בברקפסט.

אחרי ששמתי את הילדות בגן, התפניתי להתקשר לאמא שלי ולעדכן אותה במה שקורה איתי בחיים.

לא אשקר, ההחלטה להתקשר "דבר ראשון בבוקר", הייתה החלטה שהוכיחה את עצמה בעבר -בעיקר כי אני יודע שהיא לא מרכיבה את מכשיר השמיעה שלה לפני שעה 9 בבוקר ולכן, שנים שאני מתקשר בשעות האלו כשיש לי חדשות מורכבות.

"תחזור שוב?! לחצות את הודו על ריקשה…" שאלה אימי מצדו השני של הקו. מסתבר שיש דברים ששומעים גם ללא מכשיר שמיעה.

"כן אמא, אני עומד לחצות את הודו על ריקשה…" עניתי.

"וזו המתנה שאתה נותן לעצמך בגיל 40? מה רע בללכת למסעדה עם אנה והבנות?" היא שאלה…

 

בתמונה: נסיעה אופיינית בהודו

בהמשך היום, מצאתי את עצמי עוסק בלהסביר לאנשים למה אני עושה את זה. וככה כל השיחות עם חבריי שהתקשרו לאחל לי מזל טוב, נשמעו כמו שיחות של מישהו שמתנצל שהגיע לגיל 40 והחליט לעשות משהו "לא רציונלי" "חסר אחריות" ו״דבילי" לדבריהם.

היחידים מחבריי שיכולתי לדמיין שיבינו אותי, היו שני חבריי הכי טובים, איתי ועומרי, איתם טיילתי לראשונה בהודו לפני 20 שנה. הם כמובן שכחו להגיד מזל טוב והתמקדו בעיקר בשאלה "למה לחצות את הודו על ריקשה?"

איתם ניסיתי תשובה פילוסופית ועמוקה: את המסע הנוכחי, התחלתי בכלל לפני 20 שנה בטיול המשותף של שלושתנו אחרי הצבא, ושאני חושב לחזור כי באיזשהו מקום אני רוצה לעצור את הזמן ולחזור לאותו טיול שעשינו יחד ברכבות, ריקשות וגגות של אוטובוסים.

 

בתמונות: שי עם חבריו בפעם הקודמת בהודו. בתמונה השנייה – הצטלמו כשברקע הטאג׳ מהל – לא היה להם כסף להכנס אז ראו אותו מאחור…

 

כמובן שהם לא הבינו על מה אני מדבר ואחרי שניתקו, התקשרו שוב לומר את מה שהתקשרו לשמו, לאחל לי מזל טוב.

כל מי שאי פעם טייל בהודו, שמע את המילים "סאב קוץ׳ מילגה", הכל אפשרי. אני מניח שהביטוי הזה שינה את חיי. ומאז אותו טיול אחרי צבא, למדתי שבאמת הכל אפשרי, ב – 20 שנים שעברו  – חלמתי והגשמתי – עבדתי כמאמן כדורסל, מעצב אירועים, מעסה, מורה לקולנוע, שיווקתי יהלומים בקנדה, המצאתי תוכנית טלוויזיה ששודרה ב – 20 מדינות בעולם, הקמתי חברת קריאייטיב בינלאומית מצליחה ובניתי משפחה.

אבל, מה לעשות חלום אחד לא עזב אותי, וזה לחצות את הודו על ריקשה.

אז אני מזמין אתכם להצטרף אליי בקריאה וצפייה בכל מה שעומד לקרות החל מהיום ועד ה- 7 ליולי – כשאסיים את המסע שהתחיל בשנת 2000 ויסתיים בורנאסי.