איתן רפואה- מטייל השבוע

איתן רפואה,31,מירושלים חזר לפני חודש אחרי טיול של ארבעה חודשים בהודו. איתן מנגן על כלי בשם "סנטור" שהוא הסבא-רבא של הפסנתר המערבי, ויוצר מוזיקה מקורית ומעניינת. החלטנו לשאול אותו כמה שאלות

כמה פעמים היית בהודו וכמה זמן טיילת בכל אחת מהפעמים?

הייתי פעמיים בהודו. כ-8 חודשים ב-2009, והשנה 4 חודשים, וזה רק בגלגול הזה…!

מהי הודו בשבילך?

כילד שגדל בבית פרסי (לגמרי) תמיד הייתה לי זיקה לתרבות ולמנטליות של המזרח. המוסיקה, האומנות, האמנות, השירה ואפילו השפה תמיד ריתקו אותי, במיוחד כדובר פרסית… הודו הייתה האלטרנטיבה ההגיונית ביותר להתקרב לתרבות הזו, מה גם שבאופן מפתיע משרד הפנים האיראני לא חזר אלי בקשר להנפקת הויזה האיראנית (הוא צוחק) וכל זה בנוסף לכל הסיבות המוכרות ללמה לטייל בהודו: השקט, הנופים, האנשים, המאכלים, הצבעים, ההסטוריה העתיקה, והקטורת הנפלאה שיש שם…

ספר על הקשר שלך למוזיקה ועל הכלי המיוחד עליו אתה מנגן

בגיל 6 התחלתי ללמוד מוסיקה קלאסית מערבית על פסנתר ובהדרכתו של מורי ואבי יצחק רפואה לא אחר היום בו מצאתי את עצמי מנסה לנגן יצירות פרסיות ולהבין את החוקיות המורכבת במוסיקה מפותחת זו. משם הדרך אל הסנטור הייתה ברורה. הסנטור הוא כלי נגינה פרסי עתיק (כ-2500 שנה) שהוא למעשה אביו של הפסנתר המערבי, המילה פסנתר(ין) מופיעה בספר דניאל ולמעשה מתייחסת אל הסנטור הפרסי (מה שגרם לאליעזר בן-יהודה לתת את השם לPiano- המערבי). במשך השנים מאז ההתאהבות שלי בכלי הזה הספקתי לחקור את הסודות של המוסיקה הפרסית הקלאסית ולהתאהב בה כל פעם מחדש… הנקודה המרכזית במוסיקה זו היא לספר סיפור ולהעביר רגש עמוק ממקומות גבוהים יותר דרך הנגן ואל המאזינים תוך כדי שמירה על חוקיות מוסיקלית טבעית… ואני שמח מאד שיש לי את הזכות לתת לאנשים אפילו שנייה אחת של שחרור מכבלי המציאות המורכבת שלנו.

 

איתן מנגן עם ההרכב שלו "מייחאנה"

 

איך עבד הקשר בין מוזיקה פרסית להודו?

הקשר בין המוסיקה שלי להודו הוא יותר בין המוסיקה לשקט הנפשי/מנטלי של הודו. יש לי הערכה רגשית ושכלית רבה למוסיקה הקלאסית ההודית, ואכן יש קשר הדוק בין תיאוריות מוסיקליות אדירות אלו אבל השורש ששתיהן הגיעו ממנו הוא כבר עתיק מדי, משהו כמו בני דודים מדרגה 30.

הודו מאפשרת לך להיות אמיתי מול עצמך ולכן היא קרקע פוריה לכל סוגי האמנים בלי קשר לסוג האומנות ולשורשה הגיאוגראפי.

 

"מייחאנה" 

 

ספר חוויה מרתקת/מרגשת/בלתי נשכחת שקרתה לך בהודו

כחודש לאחר שהגעתי להודו נסעתי ל"עיירה הציורית" קאסר דייוי אשר במחוז אוטראקאנד, פגשתי שותף "לדבר עבירה", כלומר עוד מוסיקאי שלבו נקשר במוסיקה הפרסית, והיינו מנגנים לנו כל יום. באחד מהימים הגיע לגסטהאוס שלנו "באבא", מאותם נוודים שבחרו בחיי רוח על פני חומר, האנגלית שלו הייתה פחות או יותר כמו המנדרינת שלי, אבל הצלחנו לתקשר בעזרת תנועות ידים ומילים בעלות הברה אחת או שתים. הוא הצטרף אלינו והקשיב לנגינה, ביינתים החלה השקיעה. ניגנו שיר ערש פרסי עצוב (כמו כל שירי הערש בעולם, שזה גם נושא מעניין בפני עצמו: למה לבעס את הילד לפני שהוא הולך לישון?) כשסיימנו הרמתי את מבטי וראיתי שהאדם הזה שבטוח ראה די והותר בחייו, מזיל דמעות כמו ילד קטן, ואז הוא תפס את ידי והודה לי 7 פעמים (באותה אנגלית קלוקלת).. וזה הדהים וריגש אותי שאני יכול להשפיע ולתת נחמה ופורקן לאדם זר שמגיע מעולם כל כך שונה משלי ואני מודה שכנראה נכנס לי חול או אבק לעיניים כי גם אני הרגשתי לחלוחית קלה בעיניי (לא שבכיתי או משהו, כן!)… בדייוק אז נעלמו קרני השמש האחרונות של אותו יום. 

ספר קושי שחווית בהודו

פשפשים

אם היית עכשיו עדיין בהודו, מה הכי היית רוצה לעשות?

לשכור כדור פורח, לטוס לאורך כל ההימלאיה וכל ערב לעצור באיזה כפר נידח רנדומלי אחר… ולנגן… על פסנתר כנף! (מה יש? מותר לחלום…)

תובנה מעניינת מהמסע האחרון

הרבה תובנות אבל שתיים עיקריות מביניהן:

1. אפילו הכללה חיובית היא לא נכונה, כי אתה תמיד עלול להיתקל באדם שאתה חושב שהוא טוב כי הוא דתי/חילוני/ מזרחי/מערבי/נמוך/גבוה ולהתבדות…

2. מוסיקה היא סוג של דת: יש מצוות עשה ומצוות לא תעשה, יש חלק פרקטי של תרגול ויישום התרגול במציאות, יש תורה שאדם חייב להכיר כדי לפעול נכון בעולם, ויש דרגת תובנה גבוהה יותר שבה מותר לך לחרוג מהגבולות שלמדת כדי ליצור משהוא שלם יותר ונכון יותר…

נוסיף שלאיתן יש שני הרכבים. אחד נקרא "אפסאנה"- שיחד עם אביו יצחק רפואה הם מייצרים מוזיקה פרסית קלאסית. ההרכב השני נקרא "מייחאנה"  והוא פרוייקט של איתן שבו הוא אסף חומרי פולקלור מכל מרכז אסיה וזה מבוצע בהרכב של שמונה נגנים.