גרציאלה נחמיאס משתפת אותנו בחוויותיה כאמא הבלתי מעורערת של התרמילאים בהודו
את יום ההולדת האחרון שלי חגגתי בהודו. ה-2 לאוקטובר, שהוא גם יום הולדתו של מהטמה גנדי. תאריך מכובד לכל הדעות. הרבה שנים העברתי בפחד מהודו (ומהמזרח בכלל), ורק בשנות החמישים המאוחרות לחיי העזתי סוף סוף לעלות על המטוס בפעם הראשונה – ויאללה להודו. למרות עבודת ההכנה שעשיתי, חפירות באינטרנט, הרצאות והרבה קריאה על הודו, נחתתי במומביי, פערתי את פי לרווחה, ולא יכולתי לסגור אותו במשך שלושה ימים לפחות. כן, גם אני חטפתי את השוק התרבותי המפורסם.
בסוף הגעתי להאמפי המדהימה, והתחלתי לשמוע הרבה עברית ברחובות. ישבתי באיזה בית קפה, עם הרבה ישראלים צעירים ומתוקים, ופתאום אחד מהם חייך ואמר לי: "אמא". ככה, די מהר, קיבלתי את התואר המכובד ה"אמא של המטיילים".
אמא זו אמא, ומה שנתתי כאחת כזו היו הרבה חיבוקים ולטיפות, צחוקים ושיחות נפש, וכמובן התלהבות מהבחורות היפות שבאו והראו לי את הבגדים והתכשיטים שקנו בזול הזול… התפקיד כלל גם קצת דאגה, ממש כמו אמא אמיתית, לזה שחטף כאב שיניים, או ההוא שנפל מהאופנוע על הרגל והוא צולע וחבוש כולו.
פעם אחת אפילו אמרתי לבחור צעיר לפני שעזב למקום הבא, כשהתרמיל כבר על הגב, "תשמור על עצמך, אמא מחכה בבית". והוא ענה לי "את רואה מה עשית לי? כבר יש לי דמעות בעיניים".
החוש האמהי החזק שלי היה במיטבו. ברישיקש התיידדתי עם בעל חנות הודי, והוא אמר לי ש"הצעירים הישראלים האלה שמגיעים נותנים לי הרגשה כאילו הם יצאו מבית סוהר. הם מגיעים ומתפוצצים על הודו, רוצים הכול, לראות לטעום ולנסוע ולנסוע בלי הפסקה, באוטובוסים וברכבות, והלאה, ועוד יותר"…
המשכנו לדסקס את זה. והודי אחר הציע: "אולי זה בגלל החופש והבטחון שאתם מרגישים פה. יש כאלה שבאים להודו כי זול לחיות פה, ויש כאלה שמגיעים בשביל חיפוש רוחני. ואולי גם וגם".
אומרים שההודים אוהבים אותנו. מה שבטוח, הם מאוד מתרשמים מהצעירים שהיו בצבא ובאופן כללי אמרו לי שאנחנו עם יפה. "צעירים וחסונים, עם פנים בהירות ועיניים צוחקות".
אז מה זאת הודו בשבילי? כל מה שכבר שמעתם. רעש, צעקות, פרות וקופים. יריקות על הרצפה, חיוכים, וכל אלה שמנסים למכור לך משהו. הודו בשבילי זה הודים שמושכים ונוגעים לי בשיער, כי צהוב זה יפה, וכל הזמן מבקשים להצטלם איתי. הודו בשבילי זאת מינה מרישיקש, החברה הכי טובה שלי, שלא מוותרת על לחבק אותי חזק חזק כל פעם שאני עוברת ליד החנות שלה. גם אני זכיתי להרבה חיבוקים טובים כל יום.
האם הודו מעלה בי דברים? התשובה היא כן. כל הנסיעות האינטנסיביות הזאת, ומפגשים בלי סוף עם כל מיני אנשים. ופתאום יש לך המון זמן גם לקרוא ספר… ההרגשה, עם כל הבלאגן שבחוץ, היא דווקא להסתכל פנימה. האם הודו מאתגרת? התשובה היא כמובן כן. אבל תזרום, תזרום… אחד המשפטים שאתה שומע כל הזמן הוא סאב קוצ' מילגה, שפירושו כאן הכל אפשרי. הייתי אפילו מתרגמת אותו כך – השמיים הם הגבול.
אני חייבת לכתוב גם על משהו שהוא לא הכי נחמד. התופעה שקוראים לה "להתפלפ". אלו שאולי לא עומדים בגודל ובעוצמות האלה, ולוקחים סמים. למרות שנשבעו שהם אף פעם לא יגעו בזה. הם גורמים כאב גדול לעצמם, וגם להורים, ששלחו בתום לב ילד בריא ורגיל להודו ומקווים שיחזור בשלום. האמא שבי כואבת את זה מאוד. זה מה שראיתי וזה מה ששמעתי, אז גם אם תגידו שאני נודניקית – כן, אני נודניקית.
אני רוצה להזכיר את אלעד פישמן ז"ל אותו הכרנו היטב. ישבנו איתו הרבה בבית הקפה המפורסם ב–לה, ה-"wonder land". אלעד, שרכב על אופנוע ממנאלי לרישיקש, התנגש באוטובוס ונפל לתהום אל מותו. איזה כאב זה היה.
להיות האמא של הטיילים זה כבוד גדול. רק שהם לא הבינו שאני מקבלת הרבה יותר מאשר אני נותנת. אז מישהו רוצה חיבוק? (אפשר גם בפייסבוק – Rella Maya Nachmias)