כתיבה: מיכל סקשידלק
באוקטובר 1992 הודיעה מיכל ויניק, משוחררת טרייה משירות חובה בצה"ל לאמה שרה, שהיא יוצאת לטיול של אחרי צבא במזרח. לכאורה, עוד נדבך רגיל ולא משמעותי בשלבי ההתפתחות של נערה ישראלית ממצועת, לא כל שכן של המשפחה כולה.
מה שמיכל לא ידעה אז כששיתפה את אמה בתכניותיה, היה שהיא היא זאת שתפעיל את הטריגר של שרה ותלבה את אש המסע שהחלה בוערת בה עוד קודם לכן. המסע של שרה למזרח מתחיל ברעיון שצץ אצלה בראש, עטוף בהמון פחדים מובנים, בעיקר אצל אישה בת 52 מלצאת אליו לבדה. לכן הייתה התערבותו של הגורל במקרה הזה, כל כך מבורכת, שכן שרה גיבורת הודו הלכה לחנות הטיולים הקרובה, רכשה מדריך "לונלי פלנט" למזרח ומוצ’ילה והצטרפה לפגוש את ביתה אי שם בנפאל הרחוקה.
לפי הוראותיה של מיכל, היה עליה להגיע לבית קפה בשם "פומפרניקל" בטאמל, קטמנדו, ולחפש מודעה המיועדת אליה, באשר למקום הימצאה של ביתה. כשהגיעה למקום המדובר, מצאה אותו סגור, גשם זלעפות בחוץ ואין איש לשאול לעזרה. בטרם תאמר נואש, מצאה שרה את לוח המודעות עליו דיברה ביתה, אך רובן היו רטובות, עם או בלי אותיות מרוחות וכמה מהן פזורות על הרצפה הרטובה. במסע כמו במסע, היקום מטה לנו את כתפו החסונה, וכך קרה ששרה שמה ידה בדיוק על הפתק שהיה מיועד לה, בו זיהתה את כתב ידה של ביתה, תוך שהיא מציינת בפירוט את מקום הימצאה. כעבור שעה קלה היו השתיים חבוקות זו בזרועות זו, לאחר שלא התראו ארבעה חודשים, בהם טיילה מיכל בגפה. כחודש טיילו השתיים בנפאל, שכלל גם טרק בן שבוע ימים בפונהיל.
1992 שרה ומיכל מגלות את הודו
התחנה הבאה הייתה וראנסי, שם הייתה למעשה נקודת ההתחלה של המסע והמקום הראשון אותו ראתה שרה בהודו. הלם ובהלה הן מילותיה הראשונות בבואה לספר לי על וראנסי. הן נחתו בשעת ערב מאוחרת, היישר לתוך הרעש וההמולה, הסמטאות הצרות, הריחות הקשים של גופות שרופות באויר, שהיה דחוס מלכתחילה מהמון זיעה ואנשים. שרה מצטטת לי אימרה ידועה בנוגע לוראנסי "היא תמצית כל היפה, המכוער והשונה שיש להודו להציע לעיניים מערביות".
כשבוע בילו הבנות יחד בוראנסי, עד ליום בו הרגישה שרה שהיא מוכנה להמשיך הלאה, הפעם לבדה. בשעת לילה מאוחרת, ליוותה מיכל את אימה המפוחדת אל תחנת הרכבת, תוך שהיא אוחזת בידה ומרגיעה אותה "אמא את תסתדרי, אל תדאגי". ושרה, מצידה, מנסה להסתיר את אגלי הזיעה המנצנצים על מצחה ודואגת להסביר למיכל כי היא מזיעה וחם לה.
זאת למעשה הפעם הראשונה שאת עולה על רכבת בהודו לבדך. תארי לי את החוויה, אני מבקשת ממנה.
"מבין אלפי שאלות שמתרוצצות לי בראש, על איך אני אמצא את המקום שלי ברכבת קיבלתי תשובה באופן מפתיע: על כל קרון מודבקת רשימה הכתובה בכתב יד, ועליה שמותיהם של נוסעי הקרון. הנסיעה עברה הרבה פחות גרוע מהצפוי, וכבר ברכבת הכרתי תיירת יפנית שאיתה גם חלקתי חדר משהגענו לקג’ראו, מקום מקדשי הקאמא סוטרא. מרגע הירידה מהרכבת, כשהבנתי שעברתי את החוויה הזאת לבדי וצלחתי את הנסיעה, שיחררתי את הפחדים והתחלתי לסמוך על עצמי."
מופתעת מסבר הפנים הנעים שקיבלה אותה הודו ומוקסמת מהפשטות והצניעות של אנשי היבשת, התחילה שרה מסע מופלא שייערך כשבעה חודשים מלאי ביטחון עצמי ואפשרויות אינסופיות. בנובמבר הגיעה שרה לדרמסלה והתמקמה במקלאוד גאנג’.
שקיעה באזור דרמסללה. צילום: מיכל סקשידלק
"מצאתי חדר בקומה שנייה של גסט האוס חביב, בלי מים חמים זורמים וחוויתי לראשונה את חווית ההוט באקט ההודית. היה לי גם קר, לכן ביקשתי שמיכה נוספת. עם הקור, התחושה של הבדידות השתלטה עליי ושאלות כמו ‘מה אני עושה כאן’ שבו ועלו בראשי. והבנתי שאני לגמרי לבד ואני בהודו. לגמרי לבד. בלי אף אחד לדבר איתו. בודדה ועטופה בשתי שמיכות צמר, התיישבתי לי בחדר, מול החלון המסורג כשלפתע הגיח קוף והתיישב על מעקה המרפסת. ‘טוב, לפחות איתך אני יכולה לדבר’, חשבתי ועשיתי."
בבוקר, כמו בבוקר, הכל נראה בהיר וטוב יותר וכך היה גם הבוקר של שרה, שקיבל תפנית אופטימית כאשר התעוררה לבוקר שמשי, כשעמק ירוק מתגלה לעיניה. "הדכאון והבדידות נעלמו כלא היו". כעשרה ימים בילתה שרה במקלאוד, תוך שהיא מתוודעת למקומיים, לתיירים, לקופים ופותחת בשיחה עם כל מי שמשתף פעולה. "מדהים עד כמה הפתיחות של ההודים מאפשרת גם לנו, התיירים, להיות פתוחים ומקבלים לא פחות."
משקיבלה החלטה לעזוב, היה עליה לעבור עוד שלב דרמטי במסע, שהלא הודו מספקת את רגעי הדרמה החזקים ביותר, בעיקר אם את לבד במקום לא מוכר וזו לך הפעם הראשונה. "האוטובוס שהיה אמור לקחת אותי ממקלאוד גאנג’ לתחנת האוטובוסים בדרמסאלה, אז לא הייתה תחנה מרכזית במקלאוד", היא עוצרת להסביר לי כשהיא רואה שאני מרימה גבה תוהה, "נתקע האמצע הדרך, בחושך מוחלט ולפני שהספקתי להבין מה קורה סביבי, מצאתי את עצמי לבד באוטובוס, אני, התיק הגדול שלי והנהג, שכן כל שאר נוסעי האוטובוס, ברובם מקומיים, קלטו לפניי מה קורה והזדרזו להיעלם מהמקום. עם התיק על הגב ופנס ביד, התחלתי בירידה כל הדרך לתחנת האוטובוסים בדרמסלה, בתקווה לתפוס את האוטובוס שיביא אותי לדלהי. כל הדרך שרתי בקול רם, כדי שאם יגיעו קופים, שידעו עם מי יש להם עסק", היא מוסיפה בחיוך מתוק ובאצבעה המורה כמתריסה מפני הקופים.
שרה בביקור אחר בדרום הודו
בדלהי שבו ונפגשו השתיים בהתרגשות גדולה ובילו יחד כשבוע ימים. הטיול הראשון של שרה במזרח ארך כ-7 חודשים. מאז היא מקפידה לחזור להודו בכלל כל שנה ולדרמקוט בפרט.
מתי התחיל הרומן שלך עם דרמקוט?
"לפני 6 שנים הגעתי שוב לדרמסלה ובחרתי בבקסו כמקום הלינה שלי. ביום בו יצאתי לתור את האיזור, ביקרתי גם בדרמקוט. לולא טיילתי אז עם שתי חברותיי שלא ששו לעצם המחשבה להעביר את מטלטליהן מעלה לדרמקוט, הייתי עוברת לבד. אבל ידעתי שעוד אחזור לכאן, וגמלתי בליבי שבפעם הבאה אני אשוב לדרמקוט." וכך היה. ומאז כמעט כל שנה, חוזרת שרה לדרמקוט הרכה והעוטפת, שוהה בה כ-3 חודשים באותו הגסט האוס(שהעלייה אליו, אותה היא מכנה "ויה דולורוזה", לא הייתה מביישת עלמה צעירה בת 20), אוכלת את ארוחת הבוקר באותה המסעדה אצל אותו הבעלים (מוהאן) ואת מנת הטנטוק היומית במסעדה הטיבטית האהובה עליה. בשנה שעברה אף האריכה את שהותה על מנת שתוכל להשתתף בחתונה של בעלי הגסט האוס, שהפציר בה להישאר ולשמוח בשמחתם.
תארי לי את המפגש שלך עם ההודים
שרה מרימה גבה כשאני מבקשת ממנה לתאר לי את הפעם הראשונה שפגשה בהודים. בכל זאת, עליה לשחזר זכרון בן למעלה מ-20 שנה… " אני מוצאת את ההודים כמו ילדים", היא מחייכת בחיוך שובב ומפרטת: "תמימים, חברותיים, מקבלים,סקרניים. כל ההצקות שאנשים מספרים עליהם מילדים ברחוב, מכאלה שרוצים תמונה או סתם מנסים לגעת, אני לא רואה את זה כמטרד אלא כיחס". גם את הקבצנים ברחוב היא אוספת אליה, לא במובן הפיזי, ומפנה להם מקום בלב.
שרה גילתה אותו לפניכם. דרמקוט. צילום: מיכל סקשידלק
בדרמקוט היחס שהיא זוכה לו הוא של אורחת כבוד. כשהיא עוברת ברחוב הראשי הצר והקצר, היא מקבלת פנייה מכל בעל עסק אפשרי שמתעניין לשלומה, למעשיה ולפעמים מזמין אותה לצ’אי חם. המבוגרים יותר מחייכים ומתעניינים איך ישנה בלילה והצעירים יותר, מבקשים לחלוק איתה את נסיון חייה ואולי לזכות באיזו עצה מועילה לחייהם. "כל היחס לו אני זוכה, מכולם יש לציין, מחמם לי את הלב ומעצים את החוויה המוכרת, בכל פעם מחדש."
איך את מטיילת לבד?
"דבר שבהתחלה היה נראה לי כל כך קשה וכמעט בלתי אפשרי, הפך לדבר קל ומחבק שאת מוסר ההשכל שלו ניתן להשליך על כל דבר בחיים. אם אני רוצה אני אף פעם לא לבד. אני לבד כשאני בוחרת את זה. טיול זו חוויה שמרחיבה את הלב והנשמה ופותחת את העיניים כדי לראות שאנחנו, בעצם, אף פעם לא באמת לבד. בכל פעם שאני יוצאת לטיול שלי, יש בי תחושה אדירה של חופש, אינספור מפגשים מדהימים עם אנשים שונים, היום יש בי ביטחון שהכל אפשרי ושבעצם, כמעט הכל, בידיים שלנו, אם אנחנו באמת רוצים בכך."
לא מפסיקה לטייל. שרה במסעדה האהובה עליה Cool Talk 2012.
עם כל כמה שאני רוצה להיות זאת שתרים את הכפפה ותשאל על הגיל, תחושת הלא נעים לי משתלטת עליי ושרה, בחושיה החדים, כנראה מבחינה בצורך שלי להקיא את השאלה ומייד מוסיפה: "לגיל אין משמעות. אני יכולה להתחבר עם כל הגילאים, המינים והצבעים וליצור בכל פעם חברויות חדשות." הסטיגמה של ההתמודדות עם משבר הגיל השלישי מתפוררת ומתפזרת לאלפי פיסות קטנות ולא משמעותיות מעל שמי דרמקוט ומתמזגת עם פניה הנעימות ושפת הגוף המקבלת של האישה המופלאה הזאת, המקבלת כל אדם באשר הוא.
האם למסע שלך יש סוף?
"לא. המסע שלי התחיל לפני 20 שנה, והוא אף פעם לא נגמר. במהלך השנים חזרתי כל שנה למזרח – סרי לנקה, סין, בורמה, קמבודיה ועוד. בשנים האחרונות אני חוזרת לדרמקוט בשל אהבתי למקום. העוצמות כבר לא מה שהיו בהתחלה, אבל היום זה כמו לחזור הבייתה. חוויות חדשות בתוך מקום מוכר."
סיפורה של שרה, כיום בת 72, הוא בבחינת אור לכל אישה באשר היא, ללא קשר לגילה, למצבה האישי או למיקומה הנוכחי. אם קיימת בך תשוקה לצאת למסע, היא לא תיעלם מאליה. עם השנים היא תתחזק ותתעצם. הדבר הנכון לעשות הוא ללכת לפי הלב. לפני שאנו נפרדות, ולבקשתה של שרה, אני מסיימת את הכתבה עם המסר הפשוט, השגור בפיו של כל מטייל ישראלי בהודו "סאב קוצ’ מילגה". הכל אפשרי.
