בכתבה האחרונה של רתם מתוקי, היא סיפרה לנו על פסטיבל שדים ומפלצות ענקיות כחלק מחגיגות הדיוואלי בהודו – המסמלות את ניצחון האור על החושך . הפעם, החליטו רתם ובן זוגה לחגוג את דיוואלי במומבאי עם משפחה שהם לא מכירים...האם הגיעו למומבאי בזמן? האם מצאו היכן להתארח? כל זאת ואף סרטון תיעוד, לפניכם
כתבה: רתם מתוקי
בכתבה האחרונה סיפרתי לכם איך חגגנו את פסטיבל נרקסור בגואה, עם הרבה מפלצות ושדים, ריקודים וגם שריפות. למי שפספס לחצו כאן
זה היה לילה מטורף וארוך והלכנו לישון רק בסביבות 9:00 בבוקר. קמנו אחה"צ, יום לפני היום המרכזי של חגיגות דיוואלי, ופתאום עלה לי רעיון… למה שלא נסע למומבאי, אחת הערים המרכזיות בהודו, ונמצא משפחה שתסכים לארח אותנו לארוחת דיוואלי. הטענה שלי לאשלי, בן הזוג שלי, הייתה – אם מישהו היה מסתובב ברחובות ירושלים או תל אביב בערב פסח ומחפש להתארח לליל הסדר, הוא בקלות היה מוצא משפחה שהייתה מארחת אותו בשמחה, אז כמה קשה זה כבר יכול להיות?!
אחרי כמה דקות של תהיות האם הרעיון שלי גאוני או מטורף, החלטנו שהולכים על זה והתחלנו בחיפושים אחר רכבת לילה למומבאי. כשהבנו שאין סיכוי למצוא רכבת בהתראה כל כך קצרה, בטח לא בערב חג, עברנו לחפש אוטובוס. שמענו מחברים שהרכבות בהודו הרבה יותר טובות מהאוטובוסים אבל כבר כל כך התאהבנו ברעיון שלא היה אכפת לנו איך נגיע למומבאי, העיקר שנגיע.
סגרנו אוטובוס שיוצא בשעה 20:00 מגואה ומגיע למומבאי ב8:00 בבוקר, מה שייתן לנו את כל היום לחפש משפחה שתסכים לארח אותנו.
בשעה 20:00 אחרי שקנינו כמה נשנושים בתחנה (סמוסה, וואדה פאו וחביתה בלחם) עלינו על האוטובוס בגואה. מצאנו את המקומות שלנו והתמקמנו למה שחשבנו שתהיה נסיעה של 12 שעות…
התחלנו את המסע שהיה מלא הרים וסיבובים, בגלל החושך לא היה סיכוי ליהנות מהנוף אבל לפחות היה אפשר לישון. אחרי עצירה אחת לשירותים ואוכל המשכנו בדרכנו המתפתלת. בסביבות 1:00 לפנות בוקר שמתי לב שהאוטובוס לא זז ממקומו כבר די הרבה זמן, וכנראה לא מדובר בעצירה נוספת כי אף אחד לא ירד חוץ מהנהג. אשלי ואני מיהרנו קדימה כדי לבדוק מה קורה, ירדנו מהאוטובוס באמצע שום מקום. חושך מוחלט. מצאנו את עצמנו בתחנת דלק נטושה לחלוטין, מימין כביש מהיר עם משאיות שמתקשות להאיץ בעליה, ומעלינו אלפי כוכבים. הנהג שוכב מתחת לאוטובוס והבנו שיש איזו בעיה, מסתבר שהיה חור בצינור הדלק…
הנהג הדביק דבק על הצינור והמשכנו בדרכנו (כל כך שמחתי שלא נצטרך לחכות לאוטובוס נוסף, כמו שבטח היה קורה בישראל). אחרי נסיעה די מתישה של כ- 15 שעות הגענו למומבאי – עיר מטורפת! גל של מכוניות, מוניות וריקשות כמעט דורס אותנו ואנחנו מצליחים לעלות על מונית פרחונית לכיוון קניון קרוב.
כאן התחילה ההרפתקה האמיתית…
כבר יצא לנו בעבר לדבר עם אנשים זרים ברחוב, להזמין אותם למסיבת קריוקי או לפיקניק שערכנו סתם ככה באמצע הרחוב, ואפילו להראות לאנשים שאנחנו לא מכירים את הצד הסקסי שלהם (אתם יכולים למצוא הכל בערוץ היוטיוב שלנו (. אבל עדיין לא יצא לנו לדבר עם זרים ברחוב ולבקש מהם שיזמינו אותנו אליהם הביתה לחג… מה גם שאין לנו איפה לישון הלילה. פתאום העייפות והחרדות התחילו להשתלט. ניסינו להתעשת והזכרנו לעצמנו שבעצם ההודים די דומים לישראלים, הם אוהבים לארח והאורח נחשב בתרבות ההודית ללא פחות מאלוהים (זו לא הגזמה). לקחנו את המצלמה, אזרנו אומץ, והתחלנו לשאול את העוברים והשבים אם יוכלו למצוא מקום בשולחן החג שלהם לשני ישראלים שמעולם לא חגגו את דיוואלי.
קיבלנו לא מעט סירובים, אנשים שאמרו שהם חוגגים מחוץ לעיר או לא חוגגים בכלל. אחרים פשוט לא הבינו מה אנחנו רוצים. המשכנו להסתובב ברחבי הקניון עוד כמה שעות, עד שמצאנו זוג צעיר שהתלבט לגבי התכניות שלהם לאותו הערב, האם יבלו עם המשפחה שלו או שלה. עם קצת עידוד מאיתנו, הבחורה התקשרה לאמא שלה, שגם כן הייתה בקניון ושאלה אותה האם תהיה מוכנה לארח אותנו.
להפתעתנו ולשמחתנו הרבה היא אמרה כן! סוף סוף יש לנו מארחים!! צהלנו משמחה באמצע הקניון והבנו שעכשיו צריך להתחיל לזוז ומהר – המארחים גרים במרחק שעתיים נסיעה מהקניון, ויש לנו רק כמה שעות כדי להתארגן על בגדים נורמאליים (משהו אמר לי שהטייץ הבלוי שלי לא יעשה את העבודה) וכמובן לקנות מאפים ומתוקים למשפחה, כנהוג במסורת המקומית. מצאנו בגדים מסורתיים ויפים (שאני לגמרי מאמצת גם לישראל – אתם יודעים כמה קשה למצוא שמלות עם כיסים טובים?!) וקנינו מתוקים שעשויים משקדים, קשיו ופיסטוקים (וקצת מזכירים בקלאווה).
לקחנו מונית לצד השני של העיר כדי להגיע למלון שזה עתה סגרנו. אבל אם חשבנו שמכאן הדרך תהיה קלה לכיוון ארוחת הערב – טעינו. בעל המלון ביקש את הדרכונים שלנו כששלפנו צילומים שלהם הוא טען שזה לא מספיק ובממובאי כל בתי המלון דורשים את הדרכונים המקוריים… בגלל המהירות בה עזבנו את גואה, והידיעה שאנחנו לא עוזבים את המדינה – לא עלה בדעתנו לקחת את הדרכונים. עצבים לא עזרו, וגם לא בכי (בזכות לימודי המשחק כישורי הבכי שלי עזרו לנו בעבר לא מעט.. אבל לא הפעם). הסתובבנו ברחוב מתוסכלים ומיוזעים, בכל זאת 15 שעות באוטובוס ויום שלם ברחובות מומבאי. מתוך התסכול והמחשבה שבכלל היה עדיף להשאר בגואה ולא לעשות כלום, הצלחנו למצוא Airbnb ונותרנו עם 25 דקות לפני הארוחה המשפחתית. אין זמן לנוח אבל לפחות מקלחת זריזה נוכל לעשות. סוף סוף אנחנו מוכנים.
ריקשה של כמה דקות ואנחנו בדירה המוארת ביותר שראינו בחיינו. מחדר הכניסה ועד הסלון, מעטרים את הדירה נרות וקישוטים. המשפחה קיבלה אותנו עם כל כך הרבה חום ומיד הרגשנו את האווירה הקסומה של הדיוואלי. את הניצחון של האור על החושך. מתוך הקשיים, החום והרחמים העצמיים עלה פתאום חיוך אמיתי. חיוך שמבין שזו חוויה של פעם בחיים, חוויה שהתאפשרה בזכות האומץ שלנו ובזכות טוב הלב המדהים של המשפחה שפגשנו. הם העניקו לנו דיוואלי שלא נשכח לעולם. אכלנו אוכל מדהים (פאו באדג'י הכי טוב שאכלנו בהודו עד כה), לקחנו חלק בפוג'ה (טקס התפילה שבו מדליקים את הנרות), הם אפילו הביאו לנו מתנות, ומהדירה המשכנו למקום המרכזי במומבאי שם רואים את הזיקוקים….
אין לי דרך להסביר לכם מה הלך שם. זה נראה כמו זירת מלחמה מצד אחד, וחתונה מאושרת מהצד השני, כולם צוחקים ומחייכים, מדליקים נפצים וזיקוקים ענקיים… אפילו הילדים הקטנים. זה באמת היה מפחיד אבל גם מעורר ומרגש.
סיימנו את הערב בחיבוקים ובהבטחה הדדית שזו לא הפעם האחרונה שניפגש. הסבתא, שישבה רוב הערב בסלון ולא דיברה אתנו יותר מדי, הצהירה פתאום – אתם חייבים להגיע לחגיגות דיוואלי כל שנה.
כשלקחנו את האוטובוס חזרה ממומבאי לגואה ביום שלמחרת, הרגשנו שעברנו מסע מטורף. בסך הכל עברו יומיים, אבל בשבילנו זו הייתה חוויה של פעם בחיים. חוויה שגרמה לנו לצאת מאזור הנוחות שלנו ולנסות משהו חדש לגמרי. זכינו בחברים ומשפחה חדשים. כל כך רחוק מהבית – הרגשנו הכי בבית בעולם.
מצורף הסרטון שהכנו מהיומיים המדהימים האלו:
נהנתם? נשמח אם תצטרפו למסע שלנו להגשמת 100 חלומות ותרשמו כמנויים לערוץ היוטיוב שלנו!