oh baby
הכל התחיל כשישבנו בסוכנות טיולים וחשבנו על הטיול הבא.
שביר, הסוכן, הציע שנצא לבייבי טרק. טיול קליל של 3-4 שעות הליכה מכפר לכפר. סה"כ 3 ימים.
כל אחד שעשה טיול שנתי ובעל כושר גופני של בטטת כורסא יכול לעבור. ככה חשבנו…
מההיכרות שלנו עם ההודים, למדנו שמה שהם אומרים יכול להיות די רחוק מהמציאות..
חבל רק שלא חשבנו על זה אז.
לקחנו ג’יפ מהחברה ויצאנו עם עופר ורותם, זוג ישראלים חמוד לכפר הראשון, ליקיר, שנמצא ממערב ללה.
הג’יפ עצר בגומפה של הכפר, שבה יש פסל ענק מוזהב של בודהה.
עד כאן הכל טוב.
החלטנו ללכת לכפר הבא שנקרא יאנגטאנג. התחלנו ללכת בשביל עיזים אל הכיוון הכללי.
שדות ירוקים של חיטה שמתנודדת ברוח, שמיים כחולים, מקומיים שורקים בשדה, פרות והאווירה הכפרית עשו לי תחושה של התרוממות ואושר.
מקומי הזוי אחד עצר אותנו והצביע בהחלטיות מוחלטת לכיוון מערב, תוך כדי שהוא ממלמל בלי שיניים: "יאנגטאנג, יאנגטאנג".
החלטנו להקשיב לו ואיכשהו הגענו לרכס עצום בזווית של 80 מעלות, שעופר, יוצא גבעתי, התעקש שנעבור.
"אתה רוצה שאני אשלשל בתחתונים"?
אמרתי בלי טיפת צניעות, כי כל מה שיכולתי לחשוב עליו באותה שניה היה: איך יצאתי לטרק הזה, על אנטיביוטיקה, עם שלשולים והקאות?
בסופו של דבר הבנות פתחו במרד, והחלטנו לישון בליקיר, ולצאת רק למחרת בבוקר ליאנגטאנג, לאחר עזרה מהימנה יותר מהמקומיים.
איזה פינוק!
הגענו למלון שנקרא לוקהיל הוטל, שהיה ממש מקסים. פינות ישיבה ובריכת דגים, סככות, פרחים וחמניות בכל מקום. ופסל ענק של בודהה בגינה. וכל זה על רקע השמיים הכחולים. זה חופשה!
ישנו שם לילה ואכלתי, בזהירות, מהבופה.
בבוקר יצאנו ליאנגטאנג בשביל הרבה יותר הגיוני מאתמול, ואפילו קצת חברנו לקבוצת מטיילים והרגשנו טוב.
הבעיה היא, שהדרך לא נגמרה, ונמשכה שלוש, ארבע חמש שש שעות. אחרי הרכס חיכה לנו עוד רכס, ומסביב חולות צהובים ואבנים סגולות. הנוף הזה משגע, אהל מי יכול לראות ברור, כשהשני ליטר מים שהבאת, בגלל שיש לך 10 קילו ציוד על הגב, הולכים להיגמר, ואתה מחשב כל שלוק.
איזה בייבי?? איזה שקרנים ההודים האלה!
כשהגענו לחצי קילומטר האחרון שהיה בעלייה מטורפת, כבר ראינו כוכבים. סוף סוף חברנו לכביש והמשכנו עוד קילומטר ליאנגטאנג.
הכפר התברר כחור!!
היו בו בדיוק מחנה אוהלים וגסטהאוס, ובגלל שלא היה לנו ציוד לקמפינג הלכנו לגסטהאוס.
אפילו סוסים היו נעלבים לישון שם.
המקום היה יותר גרוע מרפת. חדר צינוק פיצי, עם מזרון קש.
מתחת למדרגות חיכתה ארוחת הערב- גיגית אורז מסריחה עם מיץ קישואים וירקות רקובים.
ברחנו משם בטיל, וחיכינו על הכביש, בחוסר ברירה, למונית או לטרמפ שתחזיר אותנו לאיפה שבאנו.
היינו אמורים לחכות בצידי הכביש בערך חמש שעות עד שתצא משאית ללה. אבל אני התחלתי להקיא ולגלות סימני התייבשות, והחלטתי, ברוב חוכמה, שאף אחד לא ידאג לתחת שלי, אז לקחתי את הרגליים ואת עדיה, ועלינו על "מונית ספיישל" שעשקה אותנו, בחזרה למלון בליקיר.
עופר ורותם, שסירבו לשלם סכום מופרז על נסיעה חזרה, לקחו טרמפ בתשע בלילה, על גב משאית בנזין ישנה. אולי הייתי עולה עליה ומחכה לצד הכביש בחתיכת צל עם החרא פרות שהיה בדיוק שם, אלמלא גיליתי שהנהג פתח כמה פחיות בירה לפני, ושהכבישים בהרים לא כל כך בטוחים.
לקחים: מילה של הודי זה לא מילה
גם שחורות צריכות להתמרח -עדיה…
אוהבת אתכם
פעם הבאה במאנאלי