בעל הבית של המיין-בזאר

כשעג'אי אגרוול נכנס לחדר אנשים עומדים – וזה אומר הכול. האיש, בן 44, יליד דלהי ובן למשפחה ותיקה בעיר, ואוחז בבעלותו בתי מלון ובתי עסק רבים בדלהי. חלק גדול מהם ממוקמים בשכונה הכי מפורסמת לישראלים – הפהארג'אנג', או כמו שאתם מכירים אותה – המיין-בזאר, שחלקים ממנה ובתי עסק בה מכר והוריש לאחיו.

אגרוול הסכים שנראיין אותו על עסקים, ישראלים ואהבתו לדלהי, ומסתבר שהוא חלק בלתי נפרד מדלהי כמו שדלהי היא חלק בלתי נפרד ממנו. אז האם יום יבוא והמיין-בזאר יהיה יקר לישראלים? מה דעתו על ממשלת הודו? ואיך בית חב"ד מעורב בתמונה? בואו נתחיל.

בכדי להקל על כולם אנחנו נפגשים שאחד ממשרדיו בעיר ממש קרוב למלון עג'אי הפופולרי בקרב הישראלים במיין בזאר (כן, נחשתם נכון זה גם שלו). אבל מהו מלון במיין בזאר לעומת מלונות 5 כוכבים בשכונת ג'ורג'און המבוססת בדרום העיר.

"בעשרים שנים האחרונות חווה דלהי שינוי גדול מאד", מספר אגרוול. "העיר מתפתחת, ואנחנו, יחד עם הרבה אנשים נוספים, משנים את פניה. לפני עשרים שנה לא היה לנו כלום, ועכשיו יש מטרו, תחבורה, קניונים וכמובן מלונות". 

אתה אחת מהדמויות המעניינות ביותר בדלהי, כשסיפרתי לאנשים שאני הולכת לפגוש אותך, הייתי מופתעת לראות את התגובות שלהם.

אגרוול מחייך: "לא אני בניתי את כל מה שאני היום. בעיקרון כל השטחים בעיר הם של ההורים שלי. אני בסך הכול  עושה בכל זה עסקים. אומנם יש הרבה, זה נכון, אבל יש עוד אנשים בתמונה.

ובכל זאת מה הופך אותך למישהו שכן הצליח בעסקים, ובמיין-בזאר בפרט?

"אני בעסקי התיירות יותר מ-20 שנה. ככל שהעיר התפתחה, כך התפתחתי גם אני, בעיר בקו המחשבה שלי כלפי התיירים שבאים מבחוץ. המחשבה היא מה אני נותן לתיירים שלי. אני רוצה לתת ללקוחות שלי יותר ויותר".

מתי ידעת שאתה רוצה להיות איש עסקים?

"משפחתי היא משפחת עסקים מוכרת בהודו. כשהייתי בן 12 בערך הצטרפתי לניהול העסקים המשפחתיים, תוך כדי שאני עדיין לומד וכמובן תחת החינוך שהוריי השכילו להעניק לי בכל הנוגע לתחום. למעשה, אני עושה עסקים מאז שהייתי בן-עשרה".

בפהארג'אנג' אין "שאנל" או חנויות יוקרה אחרות, אין כאן קניונים ומזגנים, הכל מלוכלך, ואפילו היה כאן פעם פיגוע טרור. למה אנשים באים לפה?

"פהארג'אנג' זה מקום מרכזי בדלהי. ליד תחנת הרכבת המרכזית, ליד תחנת האוטובוס, ו-20 ק"מ משדה התעופה. זה המקום הכי מרכזי והכי נוח. תרמילאים שבאים להודו רוצים מקומות זולים. לפני 25 שנים הם היו הולכים למלונות אחרים אבל עכשיו אנשים באים לפה. ב-85' אבא שלי פתח את העסק שלו פה ואני הצטרפתי אליו. אני רואה אנשים באים למיין בזאר וב-1990 כבר קניתי והקמתי פה מלונות, כי הבנתי שצריך לקבץ פה הכול, החל במסעדות, דרך סוכנויות נסיעות וכלה בחנויות אינטרנט והחלפת מטבעות. בקיצור, היה צריך לתת לתיירים הכל בבניין אחד".

רואה למה אתה חשוב במיין-בזאר, עשית אותו גדול יותר ושינית את הדרך שבה אנשים הסתכלו על פהארג'אנג'.

"לפני כן אף אחד לא חשב על התיירים בשכונה הזאת. לחצנו על הממשלה לתת לנו רישיון לפתוח כאן בית מלון  ואמרנו להם כדאי להקים עסק תיירותי. הממשלה ההודית לא חשבה על זה עד לאותה נקודה. עד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20, אנשים חשבו שתיירים באים לפה רק כדי לקנות סמים. אני רציתי לשנות את התופעה הזאת. הם לא באים בשביל סמים, הם תיירים והם באים בשביל להתארגן לקראת המסע שלהם בהודו, כדי לעשות קניות, כדי לישון, לאכול ולקנות כרטיס לרכבת. מעבר לזה, הפיתוח טוב גם למקומיים, הוא מספק להם עבודה וכסף".

העתיד טמון בתיירות?

"כל נושא התיירות הוא עניין גדול. כשאני הולך ללונדון אני רוצה לראות ארמון בקניגהאם, כי הארמון הזה הוא הכי מפורסם בעולם. בהודו יש אולי 100 ארמונות גדולים יותר מהארמון הזה, אבל אף אחד לא יודע עליהם. אף אחד לא רוצה לעשות את זה תיירותי כאן. אם נהפוך את הודו לתיירותית, ואם הממשלה תתמוך בזה, אולי הודו תהיה מקום טוב יותר לתיירות. מה מחפשים בתיירות? ארמונות? יש ארמונות. נהרות? יש נהרות. הרים? יש הרים. ים? יש ים. מה אדם יכול לרצות בתיירות שאין פה? אני מאד רוצה לשנות את המנטליות ההודית לגבי תיירות".

"לא חשבו על תיירות בשכונה הזו". עג'אי אגוורל מביט על המיין-בזאר

בוא נחזור לדלהי. איך אתה רואה את פהארג'אנג' בעוד עשר שנים?

"פהארג'אנג' נהיית יקרה כבר עכשיו. היא לא תשרוד עוד שמן רב כמו שהיא עכשיו. אני חושב שבחמש השנים הקרובות הכל ישתנה. המחירים יעלו בכל התחומים. הודו כולה עולה ברמה, ומתייקרת".

איך אתה רואה את השינוי בתיירים הישראלים בעשרת השנים האחרונות?

"90 אחוז מהישראלים הם כמו ההודים. הם צועקים והולכים כמו הודים, הם רבים עם אנשים, ולאן שהם מגיעים – הם מיד ממלאים את המקום, כי לכל מקום הם מגיעים בחבורות של הרבה אנשים. למרות כל זה, הישראלים הם התיירים הטובים ביותר בעולם! כשהאירופאים באים הם בקושי אוכלים, אולי סנדוויץ' אחד, חביתה אחת. הישראלים אוכלים הרבה – כמו ההודים"…

בישראל, לרוב האנשים המצליחים יש רבי משלהם או איזה "גורו" רוחני שטוב גם לעסקים. תהיתי אם זה עובד ככה גם בהודו. אצל אגרוול מסתבר שדווקא הפן המשפחתי הוא המשפיע ביותר. "אמא ואבא שלי הם הצד הרוחני שלי", הוא אומר. "אפשר להגיד שהם המנטורים שלי. הגורו שלי".

מה המקום האהוב עליך בדלהי?

"הבית שלי".

איך אתה אוהב לבלות את הזמן שלך?

"עם המשפחה שלי. יש לי משפחה קטנה – אשתי, והבן שלנו שהוא בן 17 וחצי. אני גר באחוזה עם אמא ואבא שלי, ועם אחי הצעיר ואשתו".

"הישראלים הם כמו ההודים". עג'אי אגרוול במשרדו

אחד מהבניינים שבבעלותו של אגרוול בשכונה הוא הבניין בו נמצא בית חב"ד.

יש לך קשר טוב עם חב"ד?

"כן, מאוד. הם אנשים נחמדים שעושים את הכי טוב שהם יכולים בשביל ישראלים ובשביל יהודים. הם עושים את העבודה שלהם יפה מאוד אני חושב. אני בקשר עם בית חב"ד עוד משנת 1993, כמעט 20 שנה שהם תחת חסותי וגם זכיתי לברכה מהם. אלוהים הוא עדיין אותו אלוהים".

עד כמה קשה זה להיות איש עסקים בדלהי?

"קשה מאד".

למה?

"כי אין מערכת חוקים מסודרת, וזה בעייתי שאין חוקים בהודו".

יש לך טיפ טוב לעסקים?

"תראה ותצפה. See and watch".

למה הכוונה?

"ההודים הם בלתי צפויים. הממשלה למשל, היא לא צפויה. אם מישהו רוצה להשקיע פה, הוא חייב לעשות את זה כמו שצריך, דרך הערוצים המקובלים. אם תעשה משהו מחוץ לחוק, יקחו לך את כל הכסף".

מה לדעתך צופן להודו העתיד?

"זה שוק גדל, הודו. תוך 10-15 שנים נגיע לרמה של ארה"ב. אנחנו גדלים כל הזמן".