גוף ונפש הם אחד

כתיבה: שמרית והבי | עריכה: סיגל קריב

אז מה זה אומר בעצם יוגה? תרגול לנפש? תרגול פיזי כמו כל שיעור בחדר כושר? האם אפשר בכלל לנתק את הגוף מהנפש? אפשר לעבוד רק עם הגוף ולשים את הנפש בצד? או להיפך? במסכת סנהדרין יש סיפור על הקשר ההכרחי בין גוף לנשמה. היה מלך שהיה לו פרדס עם פירות טעימים והיו לו שני שומרים אחד עיוור ואחד צולע. אמר הצולע לעיוור, אני רואה שיש פה פירות משובחים, שים אותי על הכתפיים שלך ונלך ונאכל. הלכו ואכלו. בא המלך ואמר מי אכל מהפירות שלי ללא רשות? העיוור אמר- לא אני, יש לי עיניים לראות? והחיגר- איך אני אוכל ללכת כשאני צולע? בא המלך ושפט אותם ביחד על הגניבה.

גם ביוגה, אחד הדברים היפים הוא ההבנה שהגוף והנפש מחוברים. אם המיינד למשל, טרוד בהצפה של מחשבות, אז לא בטוח שאפשר יהיה להגיע ישירות  למיינד ולהשתיק אותו. אבל אפשר להתחיל לשלוט בגוף – לנשום נכון, לשים לב לתנוחות, לדיוק, לגמישות, להיות בתשומת לב מלאה לגוף. ולאט לאט בעקיפין להרחיב, להגמיש ולנקות גם את המיינד.

גם אצל מיה קרמר, לקח זמן לבנות את הגוף, להרחיב את התודעה ולדייק אותה כדי להתחבר מכל הלב אל היוגה. ניו יורק, גיל 14, מפגש ראשון עם יוגה. אל הבית המשפחה של מיה מגיעה מורה ליוגה, ומיה לפעמים מצטרפת לשיעורים או לחלקים מהשיעורים. לא בטוח שהיא בכלל מתחברת, והשיא הוא בסוף, כשמגיעים לתנוחת ההרפייה, מיה מוצאת דרך ומתחמקת. היא לא מצליחה להבין למה לשבת ולא לעשות כלום. זה היה נראה לה הזוי ומוזר. השנים חולפות, מיה המשיכה בחייה, עוסקת באופנה ומידי פעם משתתפת בשיעורי יוגה בניו יורק בדיוק בזמן שהיוגה נהפכת לטרנדית.

 

 

אז מיה איך הגעת או יותר נכון חזרת ליוגה?

כמעט תמיד תרגלתי יוגה, אבל הגיעה נקודה שהרגשתי צורך לחזק את הנפש שלי. תמיד עשיתי את זה תוך כדי עבודה, ולמדתי לתרגל יוגה מהצד. ואז הגיעה מדריכה מחו"ל לקורס מורי יוגה ואמרתי ׳יאללה אני אתחיל ללמד׳, כי זה תמיד טוב שיש את זה. במקביל היה לי סטארט אפ שקשור לאופנה וסטיילניג, לימדתי בשנקר. הייתה לי חנות בגדים והגשתי פינות בטלוויזיה. הייתי ממש כולי בתחום תחום האופנה. אחרי שסיימתי את הקורס, לימדתי יוגה בהרצליה ולאט לאט עזבתי את עולם האופנה שהייתי טובה בו אבל זה לא באמת התשוקה שלי. לאט לאט, נהייתי מדריכת יוגה, מנחת מדיטציות, מלווה אנשים בתהליכים. היוגה גם פתחה אותי לתחומים אחרים בתחום הגוף נפש. פיתחתי שיטה משלי שאני עובדת עם אנשים על אלמנטים באיכות החיים.

מבחינתי היוגה זה לא כ"כ התרגול, אלא דרך חיים. חשוב לי להיות מורה טובה, פחות חשוב לי להצליח לשים רגל מאחורי הראש. אני עוברת כל הזמן תהליכים עם עצמי, כי זה חלק חשוב של להיות מורה ליוגה. בעיני פחות חשוב הפיזי, הפיזי הוא רק כלי עזר להיכנס לנפש.

היום בעצם ניתן לקחת שיעורים של יוגה בחדר כושר, למרות שבעצם הבסיס של היוגה מאד רוחני. איך את מתייחסת לזה?

לימדתי במכוני כושר, וזה מאתגר ולא פשוט לאנשים להיכנס לפן הרוחני אולי בגלל שהם לא רוצים לגעת בפצעים פנימיים שלהם, או שהם לא מכירים את הפן הזה של היוגה. אנשים מגיעים בהתחלה בגלל הספורט והם מגלים תוך כדי התרגול, שהיוגה זה רק כלי כדי להיכנס פנימה. לכן פחות חשוב לי לעשות את האסנה נכון אלא להיכנס פנימה, לתוכנו. התהליך שעוברים ביוגה הוא נפשי, התנוחות מיועדות לפתוח מקומות שיש לכם חסימות בגוף, בלי שנדע זה קורה, זה קורה גם בלי לדבר על זה.

 

ההזמנה ליום היוגה

 

איך קורה שינוי בנפש או בהרגשה כתוצאה מתרגול יוגה? אם למשל מישהו מרגיש אכזבה או דחייה, איך היוגה יכולה לעזור לשחרר זאת?

יש למשל את תנוחת האלה (goddess pose) – שוכבים על הגב, שתי כפות הרגליים צמודות אחת לשנייה, ואז האגן פתוח. במקביל הידיים מונחות בצדדים ואז החזה נפתח. בתרגול אני מדריכה לנשום לתוך הבטן ואח"כ לנשום לתוך החזה. כאשר החזה פתוח גם הלב נפתח, והעובדה שהאגן פתוח נפתח המקום של המיניות, היצירתיות והאינטואציה. אני מבקשת לקחת כמה נשימות, וגם בלי להסביר את המטרה של הנשימות האלו, זה עושה את העבודה.

אז דרך הפיזי נפתח משהו בנפש?

כן בדיוק, דרך הפיזי נפתח משהו בנפשי. אני הייתי בנאדם חזק, אבל לא הייתי גמישה. גם בחיים. אבל דרך הגמישות של היוגה נהייתי בנאדם גמיש. זה הספורט היחידי שמשתקף בחיי היום יום.

למה יש הקפדה על הנשימות? איך זה משפיע על התרגול?

הנשימות הן חלק מהתרגול של מדיטציה, רוב האנשים לא יודעים לנשום. אני לא ידעתי לנשום, לימדתי אנשים לנשום, כשאצלי עוד הנשימה הייתה תקועה בחזה.

מה זה בעצם לנשום נכון? הרי כולנו נושמים, אחרת לא היינו מצליחים לחיות

אם את לוקחת נשימה מלאה, כלומר את מצליחה לנשום מהבטן אל החזה ואל הגרון בצורה חלקה וזה לא נתקע איפשהו אז את נושמת נכון. אם זה נתקע איפשהו את יכולה להרגיש איפה הנשימה נעצרה. אם את לא שמה לב, את ממשיכה במהלך היום בנשימה שאת רגילה אליה. את בעצם ממשיכה לנשום כמו שהחיים לימדו אותך לנשום, מהילדות וכו'. אפשר להמשיך לחיות ככה אבל זה כמו לחיות בתוך כלוב. יש לנו את היכולת הזו בגוף,  לזהות איפה הדברים תקועים- חבל לא להשתמש בזה. בעצם אם הנשימה שלנו תקועה אנחנו תקועים.

הפורקן הרגשי או השחרור הנפשי יוצא החוצה בשיעורים שמיה מעבירה. בסוף התרגול, בד"כ בזמן השוואסנה (תנוחת הרפייה) כאשר כולם שוכבים רפויים, ויש את המגע האחרון לפני סיום השיעור, זה הרגע שבו אנשים בד"כ מתפרקים ובוכים. החוסר במגע כ"כ מורגש, שאפילו מגע מאד עדין מעורר לא מעט רגשות אצל המתרגלים.

אם מישהו רוצה להתחיל יוגה, מה היית ממליצה לו?

מי שרוצה לעשות התעמלות ז"א רוצה להתעמל ולהזיע אז אשטנגה. אם זה בכיוון השיקומי, למשל בעלי הוא ספורטאי אבל הגוף שלו לא גמיש, אז כואב לו – הוא התחיל לעשות איינגר שמאד מקל. ולנפש- הייתי ממליצה על גישת מיינדפולנס או קונדליני, אם כי בעצם כל יוגה היא לנפש.

לסיום, האם יש תנוחה שאהובה עליך במיוחד?

עמידת ידיים, זו התנוחה שנותנת לי אנרגיה שאני מרגישה עייפה ולא מאוזנת. בעצם כל התנוחות ההפוכות עושות לי את זה. זה נותן לי בהירות, אנרגיה ואיזון.

 

צילום: עמית האלה