מה עשתה אריאל שפיגל כשגנבו לה את הפלאפון? פתאום יש זמן, זמן בלי טלפון. זמן להבין, זמן להסתכל – והכי חשוב (לנו) - זמן לכתוב!
כתיבה: אריאל שפיגל | עריכה: סיגל קריב
יכול להיות שהגניבה של הפלאפון שלי זה הדבר הכי טוב שקרה לי.
״שישרפו הידיים למי שלקח״, ככה אמא אמרה. אבל האמת שלי אכפת רק מהרשימות שיש לי שם.
לקחו את המילים שלי, ככה זה מרגיש. כל המחשבות והרעיונות, כל מה שתמיד אמרתי שאכתוב בעתיד וישמש אותי ביום מן הימים. מיד אמרתי לעצמי, ״שחררי״. כנראה יש לזה סיבה שתתגלה בפניי בהמשך.
מגיע לי גם, תמיד דוחה הכל לזמן אחר בלתי ידוע, ה״מתישהו״ הזה, ה״יום אחד״. אולי עכשיו אני אלמד את הלקח.
אז הלכתי לישון בדלהאוזי (עיירה קטנה בדרך לשימלה) בחדר מסריח שלא ברור עבור מה הוא נועד, המיטה כרגיל קצרה מדי (הודו מדינה לנמוכים), ואסלה מתפרקת וגם כן נמוכה מהרגיל.
הייתי אמורה לישון 12 שעות שהצטמצמו לחצי: סימפוניית נחירות מהחדר הסמוך הדירה שינה מעיניי. ניסיתי להירדם. כמוצא אחרון מוציאה אוזניות ושמה מוזיקה שתסיח את דעתי ותלווה אותי למימד החלומות והדמדומים. ניסיתי לדפוק על קיר החדר הצמוד בתקווה שהדחפור הזה יפסיק לחרוק, וכשהתעורר בבהלה ובמלמולים בהינדית – לא היה לי מה לומר, כי הוא במילא לא יבין למה הקיר שלצדו גוער בו באנגלית – "you're snoring״.
הרגשתי בדידות איומה, כאילו בלי הפלאפון שלי אני כולי לבד. ידעתי שזה רק מסמל עבורי משהו, ההתכתבויות, התמונות, הסרטונים, רשימת אנשי קשר – כל אלה מסמלים ומוכיחים לך את החברה, האנשים שבבית, קיימים ומחכים לך – מזכירים לך שאתה לא לבד. אבל כנראה הגיע הזמן שאדע לזכור את הדברים האלה בעצמי.
ובאשר למילים האבודות – הן בתוכי, איפשהו, אני יודעת, הן הרי יצאו ממני ומתישהו כשיגיע הזמן הנכון הן ימצאו את דרכן החוצה שוב מהתת מודע.
מתישהו ואיכשהו נרדמתי, אבל ככה גם התעוררתי – לפסטיבל של שאיפות ונשיפות אוויר גרוניות מדי, כאילו במוח שלי יש מיליון דלתות חורקות.
6:55, מי רואה את השעות האלה בכלל? החלטתי לקום, יצאתי לעשן כשברקע ״מחכה״ של ריטה, השיר היחיד שלה שאני מסוגלת לסבול. עברתי דרך בית שלא ברור מה ממנו עץ, מה אבן – ומה באמת בית; צריף מתפרק של 4 חדרים.
בכל חור בהודו אפשר למצוא תצפית לנוף המשוגע, הפראי והבשל הזה, אם רק טורחים לצאת מהגסהטאוס וללכת 3 צעדים. את הצעד הראשון שלי החוצה מהגסטהאוס עשיתי עוד לפני שצחצחתי שיניים ושטפתי פנים, ומיד זוג תיירים הודים קלטו אותי כשעברו מולי וביקשו להצטלם. וככה עם עיניים נפוחות מעייפות, עצבים, תסכול – והבל פה של אוכל של אתמול – חייכתי אל פלאש המצלמה. הודו האקראית והמשוגעת.
מצאתי חומת בטון והתיישבתי. אחרי ריטה הייתה dido עם hunter.
בשעות האלה השמיים רק מתחילים לקבל צורה – וההרים, צבע. העפתי מבט חוזר בחורבה שמאחוריי וחשבתי – יש מקומות שנדמה שאלוהים שכח אותם. אבל ההודים האלה, לא אכפת להם, הם לא מחכים לישועה ורחמים, הם פשוט חיים ככל הניתן. בתוך בתים רעועים, ורחובות מזוהמים, בין קופים שמטיילים בחצרות הבית, בין עצים ירוקים שמטפסים כ״כ גבוה ועמקים שמשתרעים – נדמה שלנצח. אין עבורם מקום נכון או זמן נכון. יש כאן ויש עכשיו. והנה הקוף הזה שוב עובר לידי, מטפס על העץ קטוע הענפים, מדלג למעלה, עושה פרצופים לאחיו שבעצים שמסביב, ואני תוהה איך הוא לא מפחד מהגובה. הציפורים מצטרפות אליו במשק כנפיים וציוצים שאפשר לשמוע רק בשעות שהעולם כולו מתעורר – לפני בני האדם, לפני ההמולה והרכבים והרעש. שעות ששומעים את הטבע, והוא נפתח ומתגלה בפני מי שמאזין, מי שחכם מספיק.
עכשיו הקופים התרבו והם הולכים ממש לידי, לא מתרגשים ולא מתעניינים. יושבים ומתצפתים על העולם.
ישבתי בשקט ועישנתי.
״יכולנו למות בנסיעה, אבל במקום זה רק נגנב לי הפלאפון״, אמרתי לענבר אתמול, לפני השינה. ניסיתי לעודד את עצמי, לדמיין איך יתחיל היום שלמחרת. בסופו של דבר, העולם כ״כ דינאמי ובלתי צפוי – שבמילא אי אפשר לדעת איך יום יתחיל ואיך יום יגמר. רק לדמיין.
עכשיו גם הגורים מטפסים על העץ. הם עוצרים לידי ממש פחות ממטר ובוררים איזה זבל מהרצפה ניתן להכניס לפה, מפוררים גושי אדמה, מביטים בי יושבת ללא נוע – וממשיכים.
בעולם כזה מתחלף, מה עוד אפשר לעשות חוץ מלחיות את הרגע הנתון, במלואו ובאמת, בלי להתבכיין על מר גורלך ולחכות לימים ״טובים״ יותר או ״נכונים״ יותר.
עכשיו הקופים מנקים אחד את השני, בחיים לא חשבתי שאצפה בזה כל כך מקרוב. תנועות ידיים של בני אדם בזמן שהאם מעבירה אצבעות בפרוות הגוף. אחד מחטט לעצמו בין הביצים ושולף לכלוכים, אחד מפנה את התחת לחברו, שיעזור לו בניקיון. חיים ת׳חיים.
כשחזרתי לחדר, צחצחתי שיניים ושטפתי פנים, לקחתי מחברת ועט, שום דבר אחר. כל הרעיונות יישפכו על הדף, ועכשיו. כשיצאתי מהחדר שוב נתקלתי בזוג הודי וילדה קטנה, מסורקת ולבושה ללא דופי.
״נמסטה״, ברכתי אותה. האם שאלה מאיפה אני ואם אני נהנת בהודו. היא צילמה את בעלה על רקע הנוף ההררי, וכשעמדתי ללכת, סיכמה את השיחה בברכת בוקר טוב.
איחלתי לה יום טוב, והאב דחק בבתו שאיחלה לי good morning. חייכתי והשבתי לה good morning.
בלי להיות מסכנים.