הודו חזרה אתמול לעבודה ולשיגרה לאחר פגרת חג הדיוואלי ואנחנו מביאים לכם דיווח חם מהשטח, של מקומיים ושל מטיילים ישראלים, ממספר מקומות בהודו. אז איך היה החג?
כתיבה וצילומים: טל גטרייטמן, כתבת hodu.co.il, רישיקש.
האם חשבתם לעצמכם איך הודו נראית בתצלום מהחלל, בזמן הדיוואלי? כמה עוצמה יש לחג הזה שבו הרחובות והבתים מוארים בנורות צבעוניות? החל מהמכולת הקטנה, המסעדות הנחשבות, הדאבות והמלונות ועד הבתים, נהוג להאיר את הבית או העסק בשל אמונה שזה מביא מזל טוב. בדיוואלי מציינים את ניצחון האור על החושך (נשמע לכם מוכר?), הטוב על הרע. יצאנו לבדוק איך חגגו מטיילים ישראלים את הדיוואלי ברחבי הודו.
עושים בדיקה שכל נורה דולקת. באסטה נורות בשוק בהרידוואר.
"אז איך את מתכננת לחגוג את הדיוואלי?" שאל אותי ויקי, 28, נהג ריקשה תושב רישיקש. "אני בטח אהיה בגסטהאוס" עניתי, "אכתוב סטטוס בפייסבוק ואצלם את הישראלים". "לא נפצים?", הוא שאל. למען האמת רעש הנפצים רק התחיל וכרגע זה הסיוט הכי גדול שלי.
"לא נפצים?" ויקי ואני ביום כיף שלנו.
תורים לחנויות החשמל. יש ביקוש למנורות.
למרות רעש הנפצים, אי אפשר שלא להתרגש למראה הנורות הצבעוניות המקשטות את כל הודו ובמיוחד במקומות כמו הארידוואר ורישיקש כשכל הצבעוניות הזו משתקפת במי הגנגס.
"בחרת ביום לחוץ לרדת לשוק", מתלונן בפניי ויקי, "בעצם בשבוע לחוץ, יש תורים בכל החנויות. כולם באטרף של קניות… רגע את חוגגת כריסמס?", "קרוב", אני עונה וחושבת על חנוכה. "נו, אז זה אותו דבר – מלא אורות ונפצים". בארץ עוד לא הגענו לשלב שבו פצצת מרגמה נחשבת לנפץ בפורים, ולפי רעש הפיצוצים כאן נדמה שיש פה פצצות מרגמה.
"את מבזבזת לעצמך את הזמן", ויקי מתייאש והוא צודק. כי דיוואלי זה לא חג של מילים. הוא חג של אור. כל מה שצריך לעשות זה רק לעצום עיניים בשעות היום ולפקוח אותן בשעה בה השמש שוקעת. אז המון ידיים לוחצות על הכפתורים והאורות נדלקים ומחממים לנו את הלב. הלוואי וזו הייתה התפאורה הקבועה שלנו בכל מקום ובכל עיר בעולם. תפסנו כמה ישראלים בנקודות שונות של המפה שיספרו לנו על חג הדיוואלי שלהם אותו חגגו בקרב משפחות הודיות אצלן התארחו.
אז איך היה הדיוואלי שלכם?
ברישיקש חגגו השנה בדרך קצת יותר צנועה מבדרך כלל, בעקבות האסון שפקד ביוני האחרון את תושבי רישיקש והכפרים שבסביבה וגרם להיעלמותם של כ- 20,000 איש בשיטפונות. למרות שהכל היה מואר והנפצים הרעישו, היה נראה שבכמה אזורים הוחלט לוותר על החגיגות הליליות.
מקדש בהארידוואר. זוהר בחשכה.
עופרי איוש, 29, רופאה טרייה ממרכז הארץ, מספרת על הדיוואלי שלה ברישיקש:
"רצינו , אני ובן זוגי, לצאת לטרק. מצאנו חברה עם מדריך מקומי ומקסים בשם סובוט. הלכנו שלושתנו במשך יומיים. בתומם הוזמנו לחג בבית הוריו. סובוט הוא בן למשפחה אמידה ברישיקש. כשהגענו, הבנו שאין חג כיוון שחודשיים קודם לכן אחד מהדודים במשפחה נפטר… על אף האבל הוזמנו, ושם כמו כל הודו – הבנו שבעצם לא באנו לחג – אך הגענו כאורחים לכל דבר. הבת הקטנה עדיין חגגה והרשו לה לא להיות באבל: פיצוצים בגג בטירוף… האחות של סובות עשתה לי כל הערב חינה על שתי הידיים וכיוון שהתחתנתי- חשוב היה שיהיה לי."
חינה לחתונה, חינה לחג. צילום: עפרי איוש.
עופרי ממשיכה לספר: "אכלנו ארוחה שהכי דומה לארוחה של אמא. המון צניעות, אהבה, סבלנות. ממש משפחה. אמנם אלו אנשים שנחשבים אמידים, אך המגורים הם שניים-שלושה בחדר אחד, שירותי 'בול פגיעה' נקיים כמו בבית מלון, אין גז, מטבח עם כלים מאלומיניום אבל בטעם טוב – ברמה של מסעדת גורמה. אוכל של אמא אחרי הכל. כמובן שהילדים חוגגים למרות שלא חוגגים במשפחה – שורפים ומפוצצים את כל מה שאפשר, ללא שום כללי בטיחות".
שימו קסדה ואפוד מגן לא דליק. צילום: עפרי איוש.
"טונה של נפצים, זיקוקים, סביבונים פולטי אש וכו', הכל מלווה באווירה של גדוד שנכנס לשטח בנוי ומאיר את השמיים בזיקוקים וקפצונים במקום פצצות תאורה ופגזים. היה מדהים – חום וקבלה שבאמת לא ציפינו להם. כנראה שיש משהו מאוד מקבל, נדיב וצנוע בהודו או לפחות במשפחה הזאת".
ארוחת חג. צילום: עפרי איוש
באזור הדרום הדיווחים מפתיעים אך דומים. נמסר לנו שהדיוואלי לא הורגש בכל כוחו. חני רובינס מספרת מחוף פלולים שבגואה: "חוץ מכמה נפצים, בובות גדולות מקושטות שהיו תלויות וכמה חוגגים שיכורים לא ראינו שיש יותר מדי חגיגות". דור סער מדווח מקרלה: "מה זה הדיוואלי, זה החג שהיה או שיהיה?". אולי למטיילים שבדרום הודו הדיוואלי היה פחות מורגש בגלל ריבוי האוכלוסיה הנוצרית באזור? סתם חומר למחשבה.
אם נסתכל על צד אחר של המפה, באוריסה נערכה חגיגה מסורתית. דינור אלסטר, בת 28 מקדימה, רקדנית המתמקדת בריקוד הודי קלאסי בסנגון אודיסי, מספרת:
דינור מאירה את אוריסה. צילום: דינור אלסטר
"זו הפעם השלישית שאני נמצאת בדיוואלי בהודו, בפעמיים הקודמות פשוט נשארתי בחדר למשמע קולות רקע שמזכירים מלחמה… הפעם חגגנו יחד עם הגורו שלי בביתה שהוא גם בית הספר שלנו, הנקרא סרג׳ן. הגענו מעט לפני השקיעה לעזור בהכנות של הדלקת דיאה (כעריות חרס קטנות, בהן שמנו שמן ופתיל) ומיקמנו אותן בצורה דקורטיבית בבית ומסביב לו.
מתחילים את ההכנות באוריסאה. צילום:דינור אלסטר.
יחד עם החשכה התגברו הזיקוקים בעיר ובשלב כלשהו גם אנחנו הדלקנו כמה. כולם בכל הגילאים מתלהבים כמו ילדים… איך נסכם את החג באוריסאה? המון נפצים, קצת בטיחות, המון אור והמון שמחה. כחלק מהחגיגות שרנו וניגנו בהג׳נים במקדשון של סרג׳ן וראינו טקס מסורתי שהם נוהגים לעשות בחג, בו המורה שלי והבת שלה מבעירות יחד צמח יבש מסוים, ומאמינים שטקס זה מביא שלום במשפחה."
הדלקת הדיאה. צילום: דינור אלסטר
ואחרונה חביבה מדווחת לנו יסמין לוי דיין מאשקלון, שחגגה את הדיוואלי יחד עם משפחתה בדרמקוט, דרמסלה:
"התארחנו אצל ראש הכפר בדרמקוט כשהבת שלי, ענבר, עזרה בהכנות לחג שכללו את קישוט הבית והגינה בעשרות נרות, שרשראות פרחים וכמובן לא לשכוח- הזיקוקים! במרכז הגינה הניחו את הדברים לפוג'ה של החג ובתוך הבית הכינו את המקדש הקטן ומילאו אותו בפרחים, נרות וממתקים".
ענברי הקטנה משתתפת בהכנות. צילום: יסמין לוי דיין
"בערב כשהגענו, הבית כולו כבר היה מואר ובפנים הסבתא, האמא והילדה של המשפחה, יחד עם ענברי, ישבו בחדר התפילה שלהם, שרו את מזמור החג וצלצלו בפעמון… היה מדהים ומקסים! אחר כך יצאנו יחד עם כל יושבי הבית החוצה והתחיל המפגן של הזיקוקים, מהקטנים לגדולים, והיה פשוט מטורף. כששאלתי כמה כסף בזבזו על הזיקוקים, נאמר לי שבסביבות עשרת אלפים רופי! מה לא עושים בשביל רם… חילקו ממתקים, היתה ארוחה גדולה והאירוח היה מקסים".
בית ראש הכפר של דרמקוט. חייב להיות מדוגם ומואר. צילום: יסמין לוי דיין
כשיש חג כזה גדול וחשוב כמו הדיוואלי, אין כמו לחגוג אותו כהלכה. הדיווחים מהשטח מוכיחים שאם חוגגים אותו בבית הודי מקומי, חווים דרכו את התרבות ואת אווירת החג עד הסוף. גם בתוך הבתים התפוצצו נפצים מה שלא מנע מאף אחד להיבהל, לתפוס מחסה ולהכריז בקול "חג דיוואלי שמח!" נתראה בחג הבא!