היא המטיילת הישראלית הראשונה (שפגשנו) שנוהגת על אנפילד בהודו. היא משאירה את כל הבנים מאחור, ותשאל אותך קודם כל באיזה צבע האופנוע שלך. קבלו את הגר וקסלר- שעשתה משהו שאף אחת לא עשתה לפניה, ואם בנות נוספות תלכנה בעקבותיה יתחילו לייצר בהודו אנפילד בצבע ורוד ואפרסק
הרבה בנות נוסעות על אנפילד בהודו, רק שבדרך כלל הן מורכבות מאחור על ידי, מה לעשות, בחורים. בשביל הגר וקסלר, בת 26 מתל אביב, הסיפור שונה לגמרי. היא נוהגת בעצמה על 'סאסי' האנפילד- אותו קנתה באום-ביץ' לפני כמעט חצי שנה, ויחד הם חורשים על הודו מדרומה ועד צפונה, כולל סיבוב בנפאל. מצד אחד יכול להיות מבאס (קוראים לה לפעמים "אחי"), אבל מצד שני יש יתרונות (המוסכניקים עושים לה מחיר וכמובן, שהרבה יותר קל לה כשמופיעות תקלות..)
תפסנו אותה בקאסול, רגע לפני שהיא מוכרת את האופנוע וחוזרת לארץ לשיחה על החוויות המטורפות שלה בדרכים ועל איך זה לטייל אישה לבדה על אופנוע?
אהבה ממבט ראשון
"אני חולה במחלת האופנועים. גם בארץ, כשאני רוצה להירגע, אני עולה על הטוסטוס לסיבוב. בהאמפי פגשתי לראשונה ישראלים שטיילו על אופנועים, הייתי מהופנטת מהכלי המטורף הזה אבל זה עדיין היה נראה לי גדול עלי, כמו חלום רחוק. משם המשכתי לאום-ביץ', שם הכרתי בחור שלימד אותי הכל על רכיבה על אנפילד ובסוף גם קניתי ממנו את סאסי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון."
"אהבה ממבט ראשון." הגר וסאסי נחים בצד הדרך
עם מי את מטיילת בדרך כלל?
"מאז שיש לי אופנוע אני מטיילת רק עם בנים (החלום שלי זה למצוא עוד בחורה על אנפילד) והופתעתי לגלות שזה לא פחות קשוח מלטייל עם בנות. באופן אוטומטי אני הופכת להיות ״אחי״ בלי לשים לב. לבנים אולי האופנוע עוזר מבחינת בחורות אבל אצלי זה בדיוק ההיפך: מאז שיש לי את סאסי אף בחור לא התחיל איתי! או שבאופן אוטומטי אני "אחד מהחבר'ה״ או שהם כל כך בשוק שהם לא יודעים איך להתמודד איתי… איזה נמושות."
איפה היית עד כה?
"אחרי אום ביץ' נסעתי לואטה קאנל, משם דרומה לקניאקומרי ועליתי בקו החוף עד רג'אסטן. משם עברתי לנפאל בסונאלי ועכשיו חזרה להודו- לקאסול ודראמסלה. החלום לטיול הבא זה מעבר ההרים ללדאק."
"מטיילת רק עם בנים". הגר עם החב'ה
הפחד שומר עליי
"אחד החוקים שלי" היא מספרת "גם בארץ, זה שברגע בו אפסיק לפחד זה היום בו אפסיק לרכוב. הפחד שומר עלי מלעשות שטויות. הכבישים יכולים להיות קשים- בורות, פרות, גמלים, פילים… ומאוד קשה לשלוט באופנוע, הוא גם מאוד כבד ועם כל הציוד אז בכלל (אני בחורה אז יש לא מעט ציוד). היום שאזכור לנצח הוא כשנסענו מפוקרה לקטמנדו. היה מבול, אז עצרנו בצד, אבל מתישהו הבנו שזה לא הולך להיגמר בקרוב והחושך התקרב אז עלינו חזרה על האופנועים. היה חושך, מבול, והפנס הקדמי לא היה מספיק חזק לחושך המטורף שהיה ולגשם, אז אתה נוסע על עיוור. הכביש כולו פיתולים ובורות, משאיות טסות לידי ואיבדתי קשר עם השותף שלי לדרך. באותו הבוקר גם הייתה הפעם הראשונה שהחלקתי עם האופנוע, עם כל הציוד, אז גם הבטחון העצמי שלי לא היה משהו. ממש פחדתי."
"הפחד שומר עלי מלעשות שטויות." הגר על הכביש
איך ההודים מגיבים אליך?
"אני מושכת ערמות של תשומת לב מהמקומיים ולרוב זה ממש לא כיף. היתה רכיבה אחת שיצאתי אחרונה בחבורה ופתאום כבה לי המנוע. עד שהבנים קלטו שאני לא איתם הוקפתי בשלושה אופנועים של הודים שעומדים לידי ומציקים לי, היה ממש לא נעים. בג׳ייפור היה איזה הודי שנכנס בגדר כשעברתי לידו, הוא היה כל כך בהלם ולא הסתכל על הכביש ובום. אבל המוסכניקים לרוב הכי בהלם, אני מקבלת הנחות ענקיות ויש כאלה שבכלל לא רוצים שאשלם להם רק מעצם הסיטואציה."
ספרי על קשיים שנתקלת בהם דרכים
"אופנוע זה כמו תינוק; צריך לדאוג לו. הוא מכונה הודית, אז הוא חולה לא מעט וההתעסקות יכולה להיות מתישה. יש מצבים שנתקעים במקומות בגלל תקלות טכניות וממש רוצים כבר להגיע אבל צריך להתעסק עם מוסכים ואתה אף פעם לא יודע אם נפלת על מוסכניק טוב. אגב, איזה טעים זה צ'אי מוסכים. לפעמים אני גם מתה לעשות פיפי ופשוט אין מקום לעצור אז צריך להיות יצירתיים."
"כל כך בהלם עד שלא מסתכלים על הכביש." גברים עוזרים לה כשנפלה לה השרשרת
אז צריך ממש להבין באופנועים בשביל לטייל איתם?
"לא צריך להיות מבין גדול באופנועים, מספיק לאהוב את זה ולומדים הכל בדרך. במשך שבועות כל הבנים עפו לי על הג׳אנטים- שיבחו וקינאו באיזה ג׳אנטים יפים יש לי… עד שלא חיפשתי בגוגל מה זה ג׳אנטים לא היה לי שום מושג על מה הם מדברים! לסאסי אין לוח מכוונים, לא מד מהירות ולא מד דלק. לומדים להכיר את האופנוע ולהרגיש אותו, זה הכי חשוב."
יש חוויה שזכורה לך במיוחד?
"אני וכמה חבר'ה רצינו להספיק להגיע להולי בפושקר אז עלינו לרכבת עם האופנועים. הבעיה היא שאנחנו ירדנו בתחנה והאופנועים לא. מסתבר ששכחו להוריד אותם והם בדרך לדלהי. עכשיו לך תמצא עם מי לדבר שם בתחנת רכבת ואחרי הרבה צעקות מצאו לנו את האופנועים בדלהי ואחרי עוד צעקות הסכימו להביא אותם אלינו ולא שאנחנו ניסע אליהם. פתחנו זולה עם ערסלים במחסן האופנועים של תחנת הרכבת והאופנועים חזרו אלינו אחרי 15 שעות."
"לסאסי אין לוח מכוונים, לא מד מהירות ולא מד דלק." בודקים אותו מקרוב
החלום שלה הוא להביא את "סאסי" לארץ, עם כל המכות, השפשופים והעובדה שהוא לא עובר את ה-100 קמ"ש ומוסיפה ש"אם זה לא סאסי, אני לא חושבת שאחליף. זה לא פרקטי אופנוע בתל אביב."
את ממליצה לבנות נוספות לטייל על אופנוע?
"בהחלט! אין סיבה שלא. פשוט תעלו ותנסו. סאב קוץ' מילגה אין אינדיה. אני מוכנה לפתוח מרכז עידוד לנשים וללמד בנות הכל מהכל על אנפילד. אבל כן אישה צריכה להיות חזקה בשביל זה. אף פעם לא בטוח איפה תבלי את הלילה, בכל רגע המכונה ההודית הזאת יכולה להחליט שלא רוצה יותר. צריך באמת לאהוב אופנועים בשביל לשרוד איתם אבל רגעי הקושי הכי קיצוניים שלי היו בגלל האופנוע ובאותה הנשימה גם רגעי אושר הכי גדולים שלי."
"אנחנו ירדנו בתחנה והאופנועים לא." בזולה בתחנת הרכבת
טיפים לבנות שרוצות ללכת בעקבותייך?
"קנו אופנוע עם סטרטר- יש לי שריר רק ברגל ימין מהקיק הזה, ובכללי היפרדו מהיופי של רגל ימין- סימנים כחולים וכוויות אגזוז יבקרו אתכם מידי פעם. אל תקשיבו לכל מה שהמוסכניק אומר: פעם אחת נכנסתי להחליף רגלית ברקס אחורי, המוסכניק החליף וניסה להניע כדי לעשות סיבוב. הוא לא הצליח לתת קיק, אחרי הנסיון השישי שלו הוא בא ואמר לי שיש לי בעיה בקיק. ניסיתי ובקיק הראשון הניע. המוסכניק הלך בבושת פנים ומוסכניק אחר מחא לי כפיים."
"היפרדו מהיופי של רגל ימין". חבולה מהדרכים..
"ואל תטיילו לבד- הודו מסוכנת מידי לבנות לבד ובכלל, גם לבנים לא מומלץ להיות לבד על הכביש. עוברים בהרבה מקומות נידחים שאם נתקעים מאוד לא נעים להיות לבד או חס וחלילה תאונה אז צריך מישהו לידך. יש מספיק חבר'ה על אנפילד כך שתמיד תמצאו מישהו שמגיע ליעד שלכם."