הגעתי למקום הנכון

אוקי… אז איפה להתחיל… הודו מטורפת. לפחות המיין באזאר בדלהי שם ישנתי לילה אחד עד שהגעתי ללה. קודם כל- הכבישים. אנשים נוסעים איך שבא להם! הם לא עוצרים מקסימום מאיטים קצת, אפילו אם הם הולכים להתנגש במישהו. צפצופים זה חובה ואפילו רצוי! בעצם כל הודי מצפצף כל 10 שניות על הכביש כדי להודיע שהוא בסביבה. אי אפשר אפילו לדבר כי לא שומעים אחד את השני. חוץ מהכביש הראשי, שאליו פחדנו ממש להתקרב, יש סמטאות צדדיות שם נמצאים כל הגסטהאוסים. אתה כהולך רגל חייב לתת זכות קדימה למכוניות לריקשות ולטוסטוסים הקטנים והמצחיקים. כשנחתנו בשדה תעופה בדלהי, נהג המונית שלנו הוריד אותנו די רחוק מהמלון, ולא הסכים להמשיך. אז הלכנו ברגל עם ה15 קילו תיק מזיעות בטירוף. הלכתי ברחוב, וטוסטוס אחד נכנס בי בקטנה ונפלתי עליו עם התיק. מאז למדתי את ההיררכיה של הכבישים.  

הבנתי למה אומרים שאתה חוטף שוק כשאתה מגיע להודו. כל כך הרבה קורה ברחוב: מלא דוכנים, אוכל, צבעוניות, תבלינים, אנשים מסתכלים עליך, מיליון שלטים של גסהאוסים, שוורים, כלבים, שתן, ריח של חרא, צעקות, קום אינסייד! קום לוק! ליידי, איזראל! שלום שלום! ילדים רצים ברחוב, לכלוך וזבל, אנשים עוצרים אותך ומגלים לך את צבע ההילה שלך- מה שקרה לי. ומעל הכל! אתה הולך על אותו כביש שהמכוניות נוסעות וכל כל כל הזמן צפצופים. ואז אתה צריך לזוז כדי לפנות להם מקום לעבור, אבל להיזהר מהחרא שמשמאל! אוי אבל יש פה כלב, אני אחטוף כלבת. לכן אתה מגיע לשם, לובש פרצוף של אידיוט, מה שמהווה מטרה נוחה לכל רודפי הבצע.   לא אוהבת הודים. טיבטים כן. הודים לא. יש להם את ההנהון המעצבן הזה. היום עשיתי להודי אחד הנהון בחזרה, והוא היה בשוק.  הם מאוד נחמדים. ודיברתי איתם ,והזמינו אותי 5 פעמים לצ’אי, אבל הם חוצפנים, מחפשים את הכסף שלך כל הזמן, ולא הייתה פעם אחד בדלהי שלא ניסו לעשוק אותי. אבל ככה זה שם.  

היום הראשון היה נורא. כל התקלות האפשריות במטוס, קראו לנו במערכת כריזה במומבאי כי משהו לא היה בסדר. בגסטהאוס המדהים יס פליז שנמצא במיין באזאר, לא היה מים באסלה, לא היה טלפון והאינטרנט לא עבד. קיבלנו חדר בלי מזגן ורק בערב החליפו לנו. גם אוכל לא מצאנו ,ופחדנו ללכת רחוק מדי ובחושך. אז התקיימנו על חטיפי אנרגיה. ג’וקים ועובש ותלתלי אבק בכל מקום אמרנו? ושערות שחורות בכיור ובמקלחת. קיצר לא תענוג…   אבל! היום הגענו ללה בטיסה. ממש ההפך הגמור. אוויר הרים מדהים בגובה 3500 מטר מעל הקרקע, אנשים נחמדים ומסבירי פנים ומוכנים לעזור בכל דבר. אמנם גם אחרי הכסף שלך, אבל הרבה יותר באלגנטיות וחינניות. הם גם יפים הטיבטים. לעומת ההודים. יש לנו פה חדר בגסטהאוס בצ’אנספה שזה כפר ליד לה. גם פה נפל החשמל והמים, אבל זה פחות נורא, כי עם הרבה סבלנות וקצת תקיפות זה מסתדר. יש כאן מסעדה מעולה. באנו בצהרים במטרה לאכול אוכל הודי, אבל הוא רק שמינית מהתפריט הזה- אוכל סיני, איטלקי, צרפתי, ישראלי, סיפודבפיתה… גלידות, שייקים, עוגות, ובסוף בסוף רצת אורז ותבשילים הודיים. בצהריים אכלתי אורז וירקות. ובערב עוגת גזר הכי טובה שאכלתי. 

פגשנו שתי ישראליות חמודות, אבל שעושות טיול מאוד ארוך אז הן מתקמצנות על כל דבר. המצאות ראויות לשבח: אלכוג’ל, פנס ראש ומים מינרלים. אנחנו משתדלות לא לאכול חלב גבינה בשר ירקות פירות ומים לא רותחים, אבל זה קשה כי לך תמצא מאכל שלא מורכב מכל זה. אנחנו מאוד נזהרות אבל יש פה אנשים ששותים בכיף את השייקים. חוץ קצת כאב ראש ועייפות לא משפיע עליי הגובה. היום נחנו וישנו המון ומחר נטייל במיין באזאר רואד של לה. ביום המזג אוויר משגע אבל בלילה קר. בצהריים עשינו מקלחת קפואה אבל זה עדיף על להישאר מסריח. מי המציא את הקונדישינר? המצאה מיותרת בעליל.  

 בקיצור כיף פה כיף פה! את דלהי אני לא מחשיבה כי זה היה ההתחלה, אבל בלה ממש יפה. מהמטוס ראינו את הרי ההימלאיה המדהימים, מוקפים בהילת עננים. אני מקווה שמחרתיים נוכל להתחיל לראות מנזרים ולצאת לטרקים. החלטנו לוותר על רג’סטן. החום בלתי נסבל! נישאר בלה שבועיים, ואז אולי למנלי, דרהמסלה ואגרה בסוף. פשוט לזרום.  

אני חייבת לטפוח לעצמי על השכם בגלל הסבלנות הגמישה שלי. אי אפשר לתכנן! כי זה לא עובד! צריך לזרום, לחייך, להנהן, וגם אם דופקים אותך ב100 רופי, לזכור שזה רק 10 שקלים שלא שווים את העצבים. למדתי כבר משהו חשוב! בהודו ובמיוחד בדלהי ובערים הגדולות, להתעלם מאנשים!!! אם תעצור מול כל אחד שאומר לך, תבזבז את האנרגיה והחיים. זה קשה. אתמול מישהו נעמד מול הפרצוף שלי ואמר לי דונט ווק! צריך לנפנף. אחרי הכל הם לא אלימים, רק מטרידים.

  אני מתגעגעת, אבל מרגישה שהגעתי למקום הנכון.