בפרק הקודם של יומן המסע שלו, תום שוורץ סיפר לנו איך הגיע במקרה אל מזקקת אלכוהול ביתית, אחרי שננעל בגסטהאוס מוזר עם חברו החדש לטיול. הבטחנו לכם המשך מותח ומסקרן, והבטחות יש לקיים
מי שפספס את החלק הראשון – לחצו פה
תוך שעות ספורות מעגל החברים המדומה התפזר ונשארנו עם הגרעין המשפחתי. אב המשפחה, רוקח המשקאות ואלכוהוליסט מן הסוג הגרוע ביותר. בנו, הגאווה המשפחתית, שנושא בנטל של סיעוד אביו בשעות הקשות של הלילה, בו הוא מאבד הכרה או מקיא על עצמו את כל תוכן ארוחת הערב.
אחיו הצעיר של ראש המשפחה, הוא "קבלן"- מפוצץ צינורות ואתרי בנייה וחשוב מכל, יש לו ג'יפ אדום נוצץ וראוותני שמבייש כל רכב אחר בעיירה.
"תוך שעות ספורות מעגל החברים המדומה התפזר ונשארנו עם הגרעין המשפחתי." צילום: אלבום אישי, תום שוורץ
בנו של הקבלן הינו בושת המשפחה, ילד רכרוכי ורגיש, לא עומד בסטנדרטים הגבוהים של גבריות אלכוהוליסטית של שאר בני המשפחה.
לא שכחתי לציין את נשות המשפחה, הן פשוט לא היו קיימות מבחינתנו, הדמויות הנשיות היחידות שזכינו לפגוש היו מבעד למרקע הפלאפון, ואלו היו המאהבות של האח הקבלן.
"אב המשפחה, רוקח המשקאות ואלכוהוליסט מן הסוג הגרוע ביותר." צילום: אלבום אישי, דוד ברששת
המשפחה אירחה לנו חברה בנדיבות יוצאת דופן, אמיתית לגמרי, ועם זאת באופי כל כך שונה ממה שהכרתי מההודים עד כה. הנתינה הייתה חומרנית מאוד, לא הצלחנו לפתח שיח וליצור פתיחות, הארוחות רוויות השמן בשר ודגים בליווי אלכוהול לכל סוגיו ואיכותיו היה הבסיס לנדיבות, וזה מאס עלינו די מהר. ניסינו לחשוב על עיתוי מוצלח לברוח, מבלי לפגוע בכבוד המשפחה. התוכנית המשפחתית שלהם הייתה לצאת למסע דיג מוקדם בבוקר.
מצויין! נצא לדיג משפחתי קצר יחדיו ולאחר מכן ניפרד יפה לשלום בשעות הבוקר… מפה לשם, מצאנו את עצמנו נוסעים לשמורת חזירי הבר עם הג'יפ המשפחתי המפואר. אותה שמורת חזירים שדוד הגיע עבורה לדרהנדרגה במיוחד, התבררה להיות בכלל שמורת חמורים, והטריוויאליות שבכך הייתה אפלולית, מסתורית ונפלאה.
"מפה לשם, מצאנו את עצמנו בבוקר נוסעים לשמורת חזירי הבר עם הג'יפ המשפחתי המפואר." צילום: אלבום אישי, תום שוורץ
לאחר מאות מטרים מהכניסה לשמורה, נעצרנו על ידי רכב משטרה.
הייתה אווירת לחץ באוויר, ולא היה ברור כל כך למה. הקבלן הורה לנו לשתוק בכל מחיר. המתנו שם שעה, המשטרה לקחה את המצלמות והדרכונים שלנו ולוקחת אותנו לתחנת המשטרה של השמורה. המשפחה ציחקקה יחד עם השוטרים וניסתה לשמור על קור רוח, והיה נראה שצלחנו את המפגש עם אנשי החוק. לא כך, בנסיעה בדרך לתחנת הפקחים, הורה לנו אחד הילדים בתחנונים שבורי בכי, שעלינו לשלם קנס של 2400 רופי על חדירה לשמורת הטבע. סירבנו במחאה. אף שלט, אף הודעה אלינו שאנחנו נכנסים לשמורה, רק תוקפנות מצד החוק. היינו מוכנים להילחם בשוטרים ולהיכנס לכלא במידת הצורך, אחרי הכל, היינו שני ישראלים חזקים יוצאי צבא. ניהלנו ויכוח ממושך עם אנשי התחנה כשלבסוף התעקש הקבלן לשלם את הקנס. סירבנו בכל תוקף והוא מצידו מגלגל בידיו שטרות מרובים של 2000 רופי, ואני דוחף את שטרות אלו בכוח לידו. לבסוף נשלחנו אל מחוץ לתחנה בזמן שהקבלן עשה "טלפונים" לסדר את העניין.
תוך מספר דקות יצאו המשפחה והשוטרים מהבית, מחייכים, מגחגחים ומרוצים. נכנסנו אל הרכב ונסענו בטענה שהעניין אכן סודר.
בבירור ממושך ברכב, ניסינו לפרש כיצד התבטל החוב הכביר בכזו מהירות, והתשובה היחידה שקיבלנו היא שהקבלן ביצע שיחת טלפון לגורם בכיר שביטל את הקנס. נתקפתי פרנויה נוראית, כל החיוכים והצחקוקים, מעורבות הילדים בפרשה, הקלות הבלתי נסבלת שבו התבטל החוב, הכל היה רקוב מן היסוד. נסענו לאותו מסע דיג שהובטח בבוקר, אך אני כעת בחרדה מתמשכת שמא הולכים לקחת אותנו ללב האגם ולהשאיר אותנו לישון עם הדגים, ממש כמו אותה סצינה של האגם ב'סנדק'.
אנחנו מוצאים את עצמנו בסירה אחת עם הילד הרכרוכי. מצויין, חשבנו, ננצל את ההזדמנות לסחוט אותו, הוא יישבר בסוף, ידליף את כל המידע הנחוץ כדי לפצח את כל מה שקורה סביבנו. עוד אכזבה, הילד רק חייך בחולמנות ואמר שאביו סידר בטלפון את הכל.
"ממש כמו אותה סצינה של האגם ב'סנדק'." צילום: אלבום אישי, תום שוורץ
חזרנו לבית לשעות האחרונות בהחלט, למעגל אלכוהול אחרון כשבמחיצתנו יושב שוטר פנסיונר ,לוגם בהנאה מהמשקה המזוקק. נפל לי האסימון ממש באותו רגע.
למעשה התארחנו בסלון האי חוקיות של לב משפחת פשע, משפחה שמחזיקה את המשטרה כמו גם את עסקי האלכוהול הלא חוקיים של העיירה כולה.
עיירה זו מושתתת על שחיתות מן היסוד ולמעשה מתקיימת מעסקי השחיתות עצמם. חיכינו לשעת בוקר מוקדמת וברחנו כל עוד נפשנו בנו, דוהרים על האופנוע, לא היה טעם להסתכל לאחור.
״לא היה טעם להסתכל לאחור." צילום: אלבום אישי, דוד ברששת