תחושותיה של תהילה רגע לפני שעזבה את האמפי ואת הודו.
נופים, מראות, ריחות, אנשים, המון אנשים אני רואה בדרך.
הם יושבים, שלושה זקנים, מקומטים, שלווים. על טרסה באמצע הכפר ומעשנים בידי. מאחוריהם שדות ושדות ומטעי בננות וסלעים נערמים אחד על השני ואני מתפתה להאמין שהאנומן באמת יידה אותם על שיווה בעיצומו של קרב. כי אי אפשר להבין או להסביר. והשמש מתחילה לשקוע וצובעת הכל בצבעים של תימהון ופרידה.
הם יושבים, שלושה זקנים, מקומטים, שלווים. על טרסה באמצע הכפר ומעשנים בידי. מאחוריהם שדות ושדות ומטעי בננות וסלעים נערמים אחד על השני ואני מתפתה להאמין שהאנומן באמת יידה אותם על שיווה בעיצומו של קרב. כי אי אפשר להבין או להסביר. והשמש מתחילה לשקוע וצובעת הכל בצבעים של תימהון ופרידה.
היא צובעת בזהב זקנות עם סלי תבואה על הראש, ילדות במדי בית- ספר משובצים, ילדים מלוכלכים, שמחים מרכיבים תינוק על אופני חלודה. נערות שואבות מים לדליי פלסטיק צבעוניים. ועשרות ריקשות ומשאיות ונהגים וג’יפים חדישים ופרות, אין- סוף פרות וחזירים, תרנגולים ועורבים ענקיים שאין אצלנו.
צילום: יוני ביק
לרגע אני חלק מהאצלנו שלהם. המראות נצרבים בראש, העיניים לא ממצמצות, לא להפסיד, לא לשכוח אותם, אותי בתוכם.
שישה חודשים בהודו עצומה וקשה, מלוכלכת וקסומה, מחבקת ומתנכרת, מפתיעה ומשתקת, אחרת. ואני לא מתיימרת, לחשוב שהבנתי אותה, שפענחתי את הסוד שהופך אותה למה שהמילים שלי לא מספיקות כדי לתאר. רק נפתחת וסופגת ומנסה לקבל.
מה יישאר ומה יעלם, מה ייצרב בזיכרון ומה ידהה וידאה. לא יודעת, מאמינה, מקווה.