ההודו הזאת היא אני

 

כתב: תום שוורץ

עברו 5 חודשים ו-23 יום ברגע שירדתי מהאוטובוס לצ'נאי, והייתי משוכנע שכבר למדתי את כל מה שאני הייתי צריך מהודו. השבועיים האחרונים היו קשים מנשוא, אפס יכולת הכלה לכל מה שקורה סביבי, רק מבט נוקב אל נפש האדם שלי שנדמתה כה מושחתת ומזוהמת. לא ידעתי אם העיוורון שנוצר אצלי אל עבר הסביבה האנושית והתרבותית שפעם כל כך סיקרנה אותי, היה תסמין לעודף הזמן שהקדשתי לתת היבשת – או שמא נבעה רק מעצם הידיעה שימי המסע שלי באו לקוץ. הדקות האחרונות באוטובוס לצ'נאי, סימנו את נפילת האימפריה הרומית. ההבנה שהמסע שלי היה מלא שקרים, מרמה עצמית ואהבה לריגוש, הרפתקאות וריק. ריק אחד גדול. הייתי טרוד, אך חשתי הקלה עם ההשלמה עם המצב הקיומי הרעוע שלי. ירדתי מהאוטובוס בצעדים כבדים וקשים ובידיעה שאני רק צריך לשרוד 7 ימים עד הטיסה המיוחלת שתשגר אותי מחוץ ליקום הקשוח הזה.

 

״ההבנה שהמסע שלי היה מלא שקרים, מרמה עצמית ואהבה לריגוש, הרפתקאות וריק״

תום שוורץ במהלך מסעו בהודו 

 

מיהרתי לחפש גסטהאוס, אך היה נדמה שעליי לעבור מחסומים בלתי רצויים בדרך. נהג ריקשה מזדקן וצנום, איתר אותי בירידה מהאוטובוס ונצמד אליי במהירות עם מניפת כרטיסי ביקור דהויים וספוגי זיעה. ביטלתי אותו בהינף יד ובמבט קר, תוך זמרת המוטו שלי "אני לעולם לא לוקח ריקשות". הנהג לא הניח, והתעקש לעזור במציאת מקום לינה לתייר המיוסר. המחשבה ביצירת עוד קשר אנושי תלוי בדבר, עוררה בי חלחלה ולכן הצהרתי "אני לא משלם רופי אחד, רק תכווין אותי למקום לינה". הנהג הצהיר שעבור נסיעה קצרה של 2 דקות הוא יקבל שכר יומי מתגמל מבעל הגסטהאוס עבור ראשי ללילה. הכנות הבלתי מתפשרת והלא אופיינית, הצליחה לשבור אותי מעט. מי אני שאגזול מקופתו של נהג ריקשה קשה היום? קפצתי על הריקשה, ושם החל מסלול רכבת ההרים. השיעור האחרון שלי בהודו.

 

‌נהג הריקשה החל בסבב שאלות טיפוסיות שעם כולן שיתפתי פעולה במינימום האפשרי. מה שמך? תום. אתה שותה? לא. אתה מעשן? לא. איך אתה נהנה? אני נהנה מהחיים. מאיפה אתה? ישראל. הריקשה נעצרה, הנהג יצא מתא הנסיעה גרר אותי החוצה אל הרחוב, בחיוך קורן ובחום בלתי מתפשר הוא חיבק אותי ברוך שריסק את נשמתי לחתיכות. כעת כבר לא היה מקום למשחקים, הבנתי שנכנסתי לבור אנושי עמוק ועלי לנהוג בהתאם, לשנות גישה.

‌התמקמתי בחדר שלי וכשיצאתי אל מבואת הגסטהאוס חיכה לי נהג הריקשה עם חיבוק חם נוסף, שפתח את דלת נשמתי החורקת אף יותר. הוא הזמין אותי לצ'אי בפינת הרחוב והחל בנאום הגדול אליו ציפיתי בידיעה לא מוסברת. הוא החל: "תום, יש לך המון בעיות בחיים יקירי, והבעיה הכי גדולה שלך שאתה לא מאמין באלוהים". התענגתי מההצהרה, ואיתגרתי אותו בשאלות. "אני יודע יקירי. אך מהם הבעיות שאתה רואה בי? מדוע איני מאמין באלוהים? האם אתה מאמין באלוהים?". הוא נחבט מהישירות שלי, והתנודד מצד לצד תוך מגע רך של ידיו על גבי ופני. ניערתי אותו במיידית, רציתי את התשובות, רציתי שיאיר את עיוורוני. המסקנות הנ''ל עליהן הצהיר כבר הסקתי עוד בנסיעות האוטובוס האחרונה שלי, ועם כל כמה שהריאות החדה שלו של מצבי הנפשי העדכני הייתה מיסטית ומופלאה, הייתי חייב לדעת עוד. הוא היסס שמא אני אעלב מדבריו, אך אני הייתי נחוש שיקדם אותי צעד נוסף לקראת הגאולה. הוא ענה לי ברוך שוב: "הו תום, כל הבעיות הללו, הן כה גדולות. אתה חייב לחזור להאמין, ואתה חייב להתחתן. אלו שתי המשימות העומדות בפניך. ברגע שתעשה את המוטל עליך, כל בעיותיך ייעלמו כליל". הסקרנות גברה, אמנם הפיתרונות היו נראות כה פשוטות וברות השגה, אך השאלה שלי טרם נענתה, מהן כל אותן בעיות? הנהג סרב לענות, בשלב זה רק יכל להציע חיבוקים ואהבה חומלת ונעימה. הוא ביקש ממני שניפגש יום למחרת, לקחת אותי לסבב חנויות תיירים בכדי לקבל שכר על ראשי מבעלי החנויות. הסכמתי בשמחה גדולה, הכנות וההזדמנות לתרום את חלקי לחייו של בעל הריקשה, המאמין הגדול, בעל לב הזהב, בעל ראות הנץ נראתה כאמיתית חזקה ונכונה מתמיד. 

 

תום שוורץ, במהלך מסעו בהודו (לתמונה אין קשר לסיפור)

לפני סיום פגישתנו הראשונה, הנהג דרש ממני להתחיל את הצעד הראשון לקראת הגאולה, ולרכוש ספר תנ''ך שילווה אותי בכל מקום אשר אשא את רגלי. שאלתי אותו לשם ההבהרה: "יקירי, אני מבין שאמונך אחוזה בישו, האם אתה רוצה שאקרא את התנ"ך או הברית החדשה?". הנהג ענה לי בהחלטיות בלתי מתפשרת: "התנ"ך היהודי? איזו שטות, לעולם אל תקרא בו, כל בעיותיך נעוצות בו. אל מנת להגיע לגאולה עליך לקרוא רק בברית החדשה!". חייכתי לנהג חיוך ערמומי ומלא שמחה, חיבקתי אותו ונפרדתי ממנו לשלום. נכנסתי למקלחת, ולהפתעתי, במקום לשקוע בעצבות עמוקה מהתוודאות לצרות הקיומיות ששידרתי כלפי העולם, נתקפתי מלא שמחה ואור. בתוך תיקי היה טמון ספר תנ"ך, ספר שניתן לי בידי חברי הטוב ביותר, נטל שנישא על גבי בכדי להגן עלי מכל צרות היקום. בעוד שכמעט השתכנעתי על ידי נהג הריקשה שהפיתרון לכל בעיותיי היה טמון אצלי בתיק כל הזמן הזה, נפלה עלי המסקנה החשובה מכל. חברי ונהג הריקשה, שניהם אוחזים אמונה מלאה בספר אחד בעל תשובות מוחלטות, הם אפילו קוראים לו באותו שם, אך אלו שני ספרים שונים. ואני? אני מאמין רק בדבר אחד, בעצמי. השמחה אחזה בי, גם בעת השינה וגם בציפייה לקראת המפגש השני עם נהג הריקשה.

‌הוא חיכה בבוקר מחוץ לגסטהאוס, מוכן לצאת לדרך, ואני מלא אור ונתינה לא תלויה בדבר. הוא הסתכל אלי במבט שונה ומוזר מיום קודם ולאחר כוס צ'אי חפוזה הוא החל את הדרך. חנויות היוקרה לא הגיעו, היו אלה אתרי העיר הרבים במקומם ואני מבולבל מאוד. הצהרתי אל הנהג בהפגנתיות: "ידידי היקר, סיכמנו שנלך לחנויות, היום הזה הוא סביבך! כל האתרים הללו אינם מעניינים אותי, רק מעניין אותי לעזור לך". נהג הריקשה חייך חיוך לא משכנע וענה: "רק כמה אתרים ידידי, צ'נאי הרי היא עיר חשובה היסטורית, ואני משוכנע שתהנה מהאתרים הללו, אני משוכנע לגבי כך". שיתפתי פעולה, ואפילו הצלחתי להפתיע את הנהג עם האבחנות התרבותיות, היסטוריות וארכיטקטוניות שלי בנוגע לעיר. היה נדמה שכל לימודיי הרבים בחודשים האחרונים לגבי נפלאות הודו באו לידי ביטוי בסיור התמוה והלא צפוי הזה. עם זאת, התעקשתי כל אתר להזכיר לנהג הריקשה: "היום הזה הוא סביבך!". חשתי אטימות מצידו וכאשר שמעתי אותו לוחש מאחורי מנוע הדיזל של הריקשה אמירה רעילה בסגנון של "החיים הם תן וקח…", הבנתי שמוטלת עליי שליחות גדולה.

‌לבסוף הגענו לסבב חנויות היוקרה, והתעקשתי לגשת לחנויות בהתעניינות ומסירות מירבית שתבטיח את שכרו של הנהג היקר שלי. חמש חנויות חלפו להן בשעתיים מלאות תגי מחיר גבוהים ומוצרים מלוקקים. דרשתי מהנהג לעצור בצד הרחוב לפני שנגיע ליעד האחרון. אמרתי לו:" אתה שקרן, אתה עיוור, אתה רמאי. יש לך המון בעיות בחיים. אדם כמוך אינו מאמין באלוהים. אדם מאמין לא היה מסוגל להיות עיוור לנתינה שלי היום, לא היה חש פחות ממני מכיוון שיש לי עור לבן ובגלל שהכסף שלי שווה יותר. אני רציתי לתת לך היום, ואתה סירבת לקבל. אתה טוען שהחיים הם "תן וקח", כאן החטא שלך ידידי! החיים הם "תן ותן"!". הנהג התמלא בדמעות בעיניים, לא יכל להצליב מבט בעיני, רק נענע את ראשו מצד לצד בעצבנות ואמר: "לא, תום, לא, לא….". הרמתי את הטונים והמשכתי בנאום שלי: "אל תגיד לי לא! אתמול אתה ראית בי משהו שהיה נכון, אמיתי וכואב. אך פיספסת נקודה אחת מרכזית וגדולה. לעולם בן אדם אינו מאמין באלוהים באמונה שלמה. ברגע שאמונתו מלאה, הוא יכול לראות את כל אשר העולם מציע, כל היופי בכיעור, כל מצווה אשר בחטא. אני מאמין גדול יקירי, אתה פשוט היית עיוור לאמונה שלי, כמו שהיית עיוור לנתינה שלי בבוקר האפרורי הזה.". הנהג הביט בי במבט שבור וענה: "אתה… אתה תום… היו לי תלמידים רבים בחיי… אבל אתה…". סירבתי לשמוע את סוף המשפט, שלפתי 2 שטרות בידי. הצגתי את הראשונה בפניו, שטר 500 רופי עם כתם דיו ענק שנשאתי בארנקי למשך חודשים ארוכים בידיעה שאף אחד לא יקבל אותו. אמרתי לו: "זהו שטר מזוהם, הוא יהיה שמיש לאחר מאמץ מצידך, והוא מסמל את הגישה שלך היום, הגישה המלוכלכת, הגישה הלא ראויה, הגישה שעיוורת לנתינה, גישת "תן וקח"." הנהג לקח בשקט וכבוד את השטר הנ"ל מידי ולאחר מכן, בערמומיות רבה, שלפתי את השטר השני של 2000 רופי ודחפתי בכוח לידו במיידית. חשתי כמו דייג זקן שנאבק אל מול דג גדול ועוצמתי בכל תפארתו. היו תנודות, חבטות, ליטופים, סטירות, צעקות, יללות שלילה וחיוב ולבסוף כניעה אחת גדולה של אותו נהג, שבכיס חולצתו היו 2 שטרות, שכבר נהפכו לדהויות ומרופטות כמו כרטיסי הביקור שלו. אמרתי בפשטות: "ידידי, אין "תן וקח", יש רק "תן ותן". השטר השני הוא כי אתה ראוי לו, כי אתה אדם דגול, כי אני אוהב אותך כמו שאתה. כי אני אוהב אותך."

‌תום שוורץ, במהלך מסעו בהודו (לתמונה אין קשר לסיפור)

כמו שני לוחמים הלומי קרב, שבנו אל הריקשה, נסענו מספר דקות ונכנסנו לבר הודי אפלולי ונהדר. שמה, הנהג היקר הזמין בקבוק רום, מיני מאכלים והחל לגולל את סיפור חייו. הוא התחיל בפתיחה החשובה מכל: "אתה רואה תום, גם זה חשוב, לשתות, לדעת להינות מהחיים" ומשם הסיפור התגלגל. איך הנער ההינדו הצעיר גר עם אישתו ברחוב, נאסף על ידי פילנטרופ נוצרי שנתן לו מתנה ריקשה והזדמנות שנייה לחייו. כיצד ההמרה מהינדוייזם לנצרות באה בכזו מהירות ואיתה כל ההצלחה והעושר הלא צפוי. כיצד גידל 4 ילדים לתפארת, כולם מוצלחים, בוגרי אוניברסיטה. כיצד מאז ומעולם היה נהג ריקשה, וכל יום הוא מתפלל לאל שיביא לו לקוחות, שיביא לו רחמים, שיביא לו פרנסה, ותמיד, תמיד היא מגיעה, בדיוק במינון ההכרחי והרצוי. אני כבר הייתי חצי מבושם, מרוכז בכל מילה שנפצעה מפיו ומאושר, פשוט מאושר. שעות חלפו והנהג היקר הניח אותי חזרה בגסטהאוס ומשם פרידה סופית וברורה.

 

תום שוורץ, במהלך מסעו בהודו (לתמונה אין קשר לסיפור)

 

ככל הנראה שלא אזכה לראות את פניו של האיש היקר הזה שוב. כנראה שזהו גם השיעור האחרון שהייתי צריך ללמוד בהודו. השיעור היה על אמונה, על נתינה, על עיוורון, על כל מורה שהופך לתלמיד ועל התלמיד שהופך למורה. אך מעבר לכל, השיעור היה על קבלה ואהבה. אהבה עצמית- לאותו חוטא גדול, רווי בבעיות, בעיות גדולות וקיומיות, החוטא שהוא צדיק, החוטא שהוא אני.