הודו: אז והיום

הודו של 2017 לעומת 2002  – הייתי שם עכשיו, הייתי שם אז, חוויתי על בשרי (תרתי משמע!) את כל השינויים ושרדתי כדי לספר לכם מה השתנה ומה כנראה לעולם לא ישתנה בהודו. 

 

שדה התעופה

אז: לול תרנגולות מצחין וחם ככבשן, מלא במקומיים שלוטשים אליך את מבטם החמדני כעל דולר מהלך, וסוחרים שמציקים עם כל השטויות שאפשר למכור לך. רוצה תוף? אולי קטורת או גלויה? אני בדיוטי פרי או במיין בזאר???
היום: נקי ומלא בכל הנוחיות הקפיטליסטית שהורגלנו לאהוב. (יחי יחי מלכנו הנצחי הדולר הירקרק).

 

מיין בזאר

אז: מטונף ברמות שקשה להכיל, לא סלול ומלא קבצנים מוכי צרעת. פרות נחות במרכז התנועה. התלהבות ממטיילים ישראלים ומלדבר כמה מילים בעברית.

היום: מטונף ברמה סבירה (הכל יחסי), הכבישים טובים (שוב, יחסית – אבל לפחות סללו וסידרו), ונותרו בעיקר קבצנים ״מקצועיים״. הרבה פחות פרות  – אך עדיין נחות במרכז התנועה. רגילים למטיילים הישראלים בשגרה יומיומית ומכירים את הניו-אנסים כדי לדעת בדיוק מה להגיד – לפעמים אפילו בעברית שוטפת.

 

סללו את המיין בזאר. צילום: אור כהן

הרבה פחות פרות ברחובות

אוכל
אז: יש בעיקר צ'פאטי ושות' בדאהבות שמנוניות, או מקדונלדס –  התוצאה מאכילתם שלל תופעות בבטן שמדברים עליהן עם אנשים שהכרת הרגע.

היום: מסעדות בכל מקום. אוכל הודי קלאסי איכותי וגם פחות, מגוון רב של סגנונות מזון (איטלקי, ישראלי…), כולל אפילו מסעדות טבעוניות, ג'רמן בייקריס מפונפנות, ואפילו אפשר לשתות קפוצ'ינו איכותי בבתי קפה הטובים יותר. לגבי הבעיות בבטן – לא הרבה השתנה, גם העניין של לדבר עם אנשים זרים לחלוטין על מה קרה לך בשירותים בבוקר – זה עדיין נורמלי.

שירותים

אז: בול פגיעה שנוקה בשנת 1980,נייר שיוף ב-60 רופי שבקושי מספיק כדי לקנח ת'אף.
נתקעת בלי? הפעל את יד שמאל וקווה לטוב. הצלחת? הרגש כמקומי!
היום: שירותי בול פגיעה נקיים ומטופחים (הכל יחסי במאמא אינדיאה), תוכלו למצוא גם לא מעט אסלות מודרניות, מגבונים לחים לתינוקות תוצרת הימלאיה, גליל נייר ב-50 רופי רך ואפילו דו שכבות.
שוב נתקעת בלי? הפעל את יד שמאל וקווה לטוב. הצלחת? הרגש כמקומי!

קניות 

אז: בחור צעיר המכונה לאקי, משה, אסי, ו/או אבי פוצח במונולוג קולח בעברית ומשכנע אותך לקנות כרטיסי טיסה, רכבת, שאלים, ומצעים במחירים זולים להפליא – שרק אחר כך גילית שהם בעצם מופקעים.

היום: בחור מבוגר המכונה לאקי, משה, אסי ואו אבי פוצח במונולוג קולח בעברית ומשכנע אותך לקנות כרטיסי טיסה, רכבת, שאלים ומצעים במחירים זולים להפליא שרק אחר כך גילית שהם בעצם מופקעים.

ניווט בהודו

אז: מפה ו״לונלי פלאנט״, מטייל כהרפתקן. הלכת לאיבוד? שאל ברחוב. לאחר מספר פניות למקומיים שיבלבלו אותך עם תשובות שונות ומגוונות והנהונים לא ברורים, יצוץ הודי נמרץ שיטען בלהט שהוא יודע איפה נמצאת הכתובת ויתנדב לעזור לך וללכת איתך למקום… לאחר 5 דקות הבנת שהוא לא יצא בחיים שלו מגבולות הרחוב. החלטה בשטח: שאל מישהו אחר…
חזור על תהליך ניווט זה לפחות 3 פעמים, לבסוף וותר, חזור לנקודת המוצא… פנה שמאלה….צעד 200 מטר….הגעת!  

היום: חפש מקום עם וויפי, הפעל את googlemaps בסמארטפון, הכנס את הכתובת ועקוב אחר הוראות ההגעה….הגעת! או לחילופין בקש מחבר שנמצא ביעד שישלח מיקום בוואצאפ.

טלפון

אז: לרוב לא היה סלולרי וגם אם כן להביא אותו להודו לא הייתה אופציה ומי שכן בכל זאת לקח… מרגע הנחיתה ואילך המכשיר היה נכנס לשוק תרבות ומפסיק לתקשר. עד החזרה המיוחלת לארץ הקודש, הדרך היחידה שנותרה לקשר עם הציווליזציה הייתה אז דוכן טלפון קווי. (או חדרי אינטרנט…) אבל מי שבחר בכל זאת להתקשר טלפונית עם ההורים הדואגים, כל שהיה נדרש זה דוד עשיר מאמריקה או מכירת כליה בשוק השחור, מישהו אמר 250 רופי לדקת שיחה?

היום: עידן הסמארטפון שולט, ה WiFi, פועל בכל אוהל, והשיחות זולות.
סים מקומי פיראטי נמכר בכל דוכן לטיילן המנוסה – ואם לא תשלחו את הסלפי היומי למשפחה, כבר יזעיקו את חיליק. 

 

 

ישראלים

אז: יוצאים למסע אחרי הצבא בארץ רחוקה ואקזוטית בכדי לגלות את עצמם, קוראים לכולם ״אחי״ ו״מיי פרנד״, ומפיצים בעולם שירי צופים כגון ״הבאנו שלום עליכם״, ו״אל המעיין״.
מתוך ציונות טהורה ותחושת שליחות מהגרים לעמקי קולו ופארווטי, שם שוכנת ישיבת רבי ג'ראס והרבנית פולן, אשר תחת השפעתם, מקימים התנחלויות. נתקלים במנאלי וקאסול בשאלות קיומיות כגון: למי יש במבה? איפה יש חומוס טוב? שמעתי שמוכרים בפריקאסול פתיתים! ואצל דיפאק יש את החומר הכי טוב.
היום: אותו דבר בדיוק רק עם שירים אחרים וסמארטפון צמוד.

 

המטיילים הישראלים: אותו דבר כמו אז, רק עם טלפון צמוד. 

 

בגדים

אז: שאלים ושרוואלים מדהימים במחירים מצחיקים של 50 רופי – שלאחר זמן מסוים ישאירו לך ביד רק פירורים צבעוניים וסיפורים על ביגוד זול.  

היום: כיום מיוצר במאת'רלנד יותר מחצי מכל הביגוד העולמי כולל פרטי לבוש מדהימים במחירים טובים של 250 רופי ואילך המחזיקים מעמד ליותר מחודשיים של חרישה. בגדים העולים מעל 300 רופי מבטיחים לך דייט חוזר ומקרב לבבות עם התופר/ת.

 

 

דרכים

אז: נסיעה בהודו למעשה הייתה אמצעי המרת הדת היעילה ביותר מאז ימי האינקווציזיה הספרדית:

לאחר 5 דקות נסיעה כל חילוני ותיק החל לקרוא שמע ישראל ולהתפלל לאל האחד. הדרכים היו מחוררות, קשות וחד מסלוליות, מלאות בפרות וילדים החוצים כנגד כיוון התנועה וצפירות ללא הרף.

היום: יש לא מעט דרכי Highways חדישות בהן נוסעים לפעמים אפילו 100 קמש, שאר הדרכים הן לרוב דו מסלוליות שלעיתים קרובות מחוררות, עדיין יש ילדים פרות ואינספור צפירות. מי שמאמין לא מפחד.

 

אוטובוסים ולוקאלים

אז: היו רק לוקלאלים ישנים של חברת טאטא, קופצניים ומטלטלים, מוזיקה הודית מגניבה, המחירים זולים…. ב -25 רופי נסעתם לעיר הגדולה הקרובה.

היום: לנסיעות ארוכות יש אוטובוסי ״סמי סליפר״ חדישים עם כיסאות נוחים שאפשר להזיז בהם את המשענת ולישון, מקרינים בהם סרטי בוליווד מתקתקים שמפריעים לכם לישון. הלוקאלים – עדיין קופצניים אבל רובם טובים בהרבה, המוזיקה עדיין מגניבה – והמחירים עדיין זולים  –  ב-50 רופי נסעתם לישוב הקרוב.